מאמר זה הינו חלק ממרכז מאגרי מידע לרפואה אתיקה והלכה ע"ש עו"ד חיים קהן (www.medethics.org.il/db)

ניתן למצוא את המאמר בכתובת: http://98.131.138.124/articles/ASSIA/ASSIA8/R0081315.asp

 

ד"ר רוזמרי רייס

ד"ר אבנר אש

 

בן שמונה - מקורות קלאסיים לאמונה עממית*

 

"סיפורי סבתא" אודות הריון ולידה מעוררים, לעיתים קרובות, חרדה או ספקות אצל נשים בהריון. לאחרונה נתקלנו בדוגמה חריגה : אשה הודית צעירה אושפזה בשבוע 29 להריונה (תחילת החודש השביעי) עקב רעלת הריון. להפתעתנו ביקשה האשה לזרז ולהקדים את הלידה** בהסבירה: "אם תמתינו יותר מדי, הוולד יכנס ללידה בחודש השמיני ויהפך ל'בן שמונה'. במולדתי מקובל לומר שוולד בן שבעה יכול לחיות בניגוד לבן שמונה שאינו חי".

ימים ספורים אחר כך, נתקלנו באשה עם Rh שלילי שנחשפה ל Rh, ובשבוע 34 להריונה (אמצע חודש שמיני) בקשה לבצע בפעם החמישית החלפת דם תוךרחמית כדי לעכב אינדוקציה ולמנוע את הצורך ללדת בחודש השמיני. הנימוק היה מסורת מסבתה הגרמניה, על פיה פגים בני שמונה אינם בני קיימא.

מאוחר יותר שמענו הרצאה על עמדת המשפט העברי כלפי התפתחויות מדעיות. המרצה ציטט מקורות תלמודיים הקובעים שבן שמונה אינו בר-קיימא. בתלמוד נפסק שחובה להציל את הנולד לשבעה אפילו בשבת, בניגוד ל"בן שמונה" המוגדר כ"אבן"1 . מקור תלמודי אחר קובע כי "בן שמונה" הממשיך לחיות, אינו אלא "בן שבעה שהשתהה"2 .

קשה לנו לתאר מנגנון ביולוגי המעניק יתרון לבני שבעה על פני בני שמונה. תצפיות מודרניות מראות שתוחלת החיים של פגים עולה בבירור עם הגיל ההריוני3 ,( עובדה זו אמורה להיות נכונה גם לגבי העבר, אך מאחר ואמונה חסרת הסבר זו הושרשה בתרבויות שונות הרחוקות זו מזו, החלטנו לנסות ולאתר את מקורה כשאנו משוכנעים שאין בסיס קליני למוסכמה זו.

אם למוסכמה אין שום בסיס במציאות, מה הביא לקיומה, ואיך ניתן להסביר את תפוצתה הגאוגרפית הרחבה?

האם היא הופיעה באופן בלתי תלוי בתרבויות השונות, או שהתפשטה ממקור ראשוני יחיד?

יוון העתיקה עשויה להוות את המקור הראשוני. תרבות יוון התפשטה עד הודו בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון, ולאחר מכן בעקבות הכובשים המוסלמיים. דרך רומא הוטמעה תרבות יוון גם בחשיבה האירופאית, וחכמי התלמוד הסתמכו אף הם במידה רבה על המדע היווני2 . הכתבים הרפואיים היווניים הקדומים ביותר מצויים בקובץ ההיפוקרטי, בו קיים מאמר בשם Oktamenou Peri (על בן שמונה) המיוחס להיפוקרטס5 ,6 . מחבר ה- Peri Oktamenou טוען כי פגים הנולדים בחודש השמיני אינם בני קיימא, בניגוד לבני שבעה או תשעה המסוגלים לחיות. כדי להסביר את התופעה המבוססת, לדבריו, על תצפיות מדעיות, הוא מפתח תיאוריה על פיה תמיד מתפתחת מחלה בת 40 יום סביב החודש השמיני של ההריון. במשך תקופה זו גם האם וגם עוברה אינם בריאים:

"העובר נכנס לחודש השביעי לאחר 182 יום + כמה שעות ...

כשמגיע להתחלת שלב גמר ההבשלה, העובר מתפתח ומתחזק בקצב מהיר יותר מאשר קודם. הקרומים מהם ניזון העובר מתחילת יצירתו, חייבים לעבור תהליך שחרור בדומה למוץ התבואה החייב להשתחרר מן הגרעין לפני גמר בישולו. העובר החזק והבשל יותר קורע את הקרומים וגורם ללידה. רובם מתים ... אבל מיעוטם מאריכים ימים למרות שהם בני שבעה חודשים הודות לאופן ולתיזמון של הזנתם ברחם, שהקנו להם את כל התכונות המצויות בילוד הבשל ביותר. בנוסף, הם נולדים לפני שחלו עם האם בחודש השמיני.

בגיל שבעה חודשים, עוברים רכים זזים ברחם אמם למקום שהתפנה עקב שחרור הקרומים, ושם הם ניזונים. הם סובלים במשך 40 הימים הראשונים (ולעיתים אפילו יותר) משום שזזו ממקום תזונתם הרגיל, משום שהם מושכים את חבל הטבור ומשנים את מקומו, ומשום סבל האם הנובע מהקרומים המתוחים ושינוי מקומו של חבל הטבור. העובר, המשוחרר עתה ממקומו הקודם, מכביד יותר על האם. נשים רבות סובלות, בשלב זה, ממחלת חום, וחלק מהן מתות יחד עם עובריהן.

... עוברים בני שמונה חודשים שאינם חולים אנושות אלא מקבלים את המחלה בצורה רגילה, מסיימים את 40 ימי המהלה בתשישות הנובעת מהסבל ההכרחי ברחם, אך נולדים בריאים. אולם, עובר הנולד תוך 40 הימים הללו, אינו מסוגל לחיות הואיל ולחץ (Stress) הלידה מתווסף למחלת הרחם"5 .

(כל הטקסטים המצוטטים במאמר זה - תורגמו מיוונית לאנגלית ע"י המחברים).

מוסכמה זו נזכרת גם בכתבים אחרים של היפוקרטס, במיוחד ב- Peri Sarkon(על בשרים)7 . שני מקורות נוספים רומזים כי מוסכמה זו רווחה במאה החמישית לפני הספירה. הרודוטוס מתאר מקרה בו אבהותו של דמרטוס מלך ספרטה היתה תלויה באפשרות הקיום של "בן שבעה"8 . המוסכמה נזכרת גם בשני קטעים של אמפדוקלס, הפילוסוף הקדם-סוקרטי (אליו יוחס יסוד בית הספר לרפואה בסיציליה, בר-תחרותו של ביה"ס לרפואה של היפוקרטס בקוס). קטע אחד מציע הסבר נומרולוגי לתופעה והקטע השני מציע הסבר קוסמי9 .

מקור קדום יותר מצוי בספר האיליאדה להומרוס (ספר 19, שורה 118) המתייחס ליכולת החיים של בן שבעה.

ברור, אם כן, שהחל מהמאה החמישית לפה"ס רווחה האמונה בחוסר יכולת הקיום של בן שמונה, לעומת זה של בן שבעה. הרעיון נראה מפליא ומפתיע בעיני חוקרים ופילוסופים מהחשובים ביוון וברומי, והסברים חדשים רבים הומצאו להסברת התופעה : הסברים מיתולוגיים, נומרולוגיים, אסטרולוגיים ופיזיולוגיים. לדוגמא (כתבי גלנוס) :

"כלל 450 : מדוע בני שמונה אינם בני קיימא למרות שבני שבעה מתקיימים ? כך נאמר: המספר 8 הוא זוגי, יכול להצטרף לעצמו ואינו מכריע. אולם המספר 7 הוא בלתי זוגי, אינו יכול להצטרף לעצמו ולכן אינו מכריע"10 .

בצורתה הקיצונית, טענו בעלי אמונה זו, כי בניגוד לכל בעלי החיים האחרים יש לבני האדם שני סטנדרטים תקניים אפשריים בהריון : האחד בן שבעה חודשים והשני בן תשעה חודשים11 . עוברים כני שמונה שהתקיימו נחשבו לבני שבעה שהשתהו ברחם לאחר מועדם, אמונה שאינה ניתנת להכחשה !

למען כבודם של מדעני העולם העתיק נעיר כי היו שפקפקו במוסכמה זו. אריסטו (בקטע שנשמר ע"י אורבסיוס, הרופא האישי של הקיסר יוליאנוס) מביא כמה דוגמאות סותרות, אם כי אינו מוכן לדחות באופן מוחלט אמונה פופולרית כזו :

"יש אומרים כי כל הנולדים לשמונה אינם בני קיימא. אמירה זו שקרית משום שהם יכולים לחיות, והדבר ברור במיוחד במצרים, הואיל ובמצרים מגדלים את כל התינוקות ... אבל אפילו ביוון, אם נתבונן בזהירות, נראה כי עיקרון זה נכון ואין אמת באמירה שכל בן שמונה אינו מתקיים. אמנם מעטים בלבד מבני השמונה מתקיימים, והם אכן פחותים במספרם מבני שבעה ובני יתר על שמונה חודשים"12 .

בספר 7 (פרק 14) של תולדות בעלי חיים לאריסטו, מצוי רמז להנחה שעצם הנטיה להזניח פגים נדירים בני שמונה מחמת שיעור התמותה הגבוה, תרמה לאמונה במותם הוודאי, בשעה שאלו שהצליחו לשרוד אובחנו כבני תשעה חודשים13 .

לא רק אריסטו פקפק בדבר. פליני העיר כי בני שמונה האריכו ימים באיטליה14 . הרופילוס, הרופא מאלכסנדריה, דחה את האמונה העממית באומרו כי הקושי לחשב במדוייק את גיל ההריון תרם לשיבוש15  . איטיוס, דוקסוגרף בן המאה הראשונה לסה"נ, כתב:

"פוליבוס, דיוקלס והאמפיריקנים טוענים כי גם בן שמונה הוא בר קיימא. אלא שמחמת חולשתם רבים מהם מתים. ככלל, איש אינו רוצה לזון בן שמונה, אך מצד שני, רבים מהם מתקיימים ומגיעים לגדלות"15 .

למרות פקפוקים כאלה, המוסכמה נתקבלה על ידי סורנוס (רופא יווני בן המאה הראשונה לסה"נ) הנחשב לגינקולוג הידוע ביותר בעולם העתיק16 . מוסכמה נפוצה זו, שמקורה באסכולות יווניות קדומות, מהווה, ללא ספק, את המקור לאמונה התפלה של נשים בנות זמננו. אנו יודעים על פריחת המוסכמה בעולם העתיק, ושהיא אומצה ע"י סופרים ופילוסופים מתוך מגמה להעריץ את מספר "שבעה" 11 ,17 ,18 ,19 . המוסכמה הועברה גם בימי הביניים, והופיעה אח"כ בספרי רפואה בתחום המיילדות בראשית העת החדשה. הרמב"ם מביא את המסורת התלמודית אודות בני שמונה ללא הערה נוספת20 . אבן סינא, רופא ופילוסוף מוסלמי בן המאה ה- 11 , מצוטט יחד עם היפוקרטס בקטע הבא (מתוך : The Sick Womans Private Looking-Glasse, שהוצא לאור בשנת 1636 ע"י רופא מנורוויץ בשם ג'ון סדלר21 ):

..."כשפרי הבטן נולד לפני החודש השביעי (כלומר, לפני זמן הבשלתו) הוא קרוי 'נפל'. למעשה הילוד נפל (כלומר, אינו בר קיימא) אם נולד בחודש השמיני". ההסבר לעובדה המתמיהה שתינוקות הנולדים לשבעה או לתשעה הם בני קיימא בניגוד לבני שמונה, קשור, לדעת כמה חוקרים, לכוכב תחתיו נולד התינוק : כל חודש מתקופת ההריון מצוי תחת שלטון כוכב משלו, והחודש השמיני נמצא תחת שלטונו של שבתאי שהוא קר ויבש והקור מהווה אוייב לחיים והורס את טבע הילוד.

היפוקרטס סיפק הסבר טוב יותר : העובר מושלם כבר בחודש השביעי ואז הוא זקוק לתוספת אוויר ומזון הרבה יותר מאשר לפני כן. הואיל ואינו יכול לקבל תוספת זו בתוך הרחם, הוא מנסה לצאת. אם הוא תשוש וחלש ואין בו כח לקרוע את הקרומים כדי לצאת, נגזר עליו להשאר ברחם עד החודש התשיעי. בינתיים הוא אוזר כח ומתחזק. אולם אם הוא מנסה שוב ונולד בחודש השמיני, אינו יכול להתקיים משום שתאריך לידתו הוא או באיחור או טרם זמנו.

אבן סינא טוען, שבחודש השמיני הוא חלש ותשוש, ואם הוא נזרק לאוויר הקר - אינו יכול להתקיים".

אפילו אמברויז פר, רופא נערץ בן המאה ה-16 , מוסר מוסכמה זו ללא כל ביקורת22 .

איך עלה רעיון דוגמתי זה על דעתם של רופאי יוון העתיקה ?

רמז לכך ניתן למצוא בתוך החיבור ההיפוקרטי הנ"ל :

"עדיף שלא להכחיש דברי נשים אודות הלידה. הן צמודות למה שאמרו בעבר ויאמרו גם בעתיד, ולא ניתן לשכנען שאינן יודעות טוב יותר מה מתרחש בתוך גופן. אחרים יכולים לומר ככל העולה על דעתם, אך הנשים תמשכנה לקבוע בוודאות ובפסקנות שהן יולדות בחודש השביעי, בחודש השמיני, בחודש התשיעי, בחודש העשירי ובחודש האחד עשר. ומתוך כולם בני שמונה אינם מתקיימים לעומת השאר שהם בני קיימא"5 .

התקיפות הרבה בטיעוני הנשים מעוררת חשד. מתוך סיפורו של הרודוטוס6 ומתוך מאמר בתלמוד הירושלמי המובא ע"י פרויס2 ניתן להסיק שהאמונה בחיותו של בן שבעה עשויה לסייע בפתרון בעיות אבהות ובמניעת ממזרות. רנדולף23 רומז כי מוסכמה זו נוצלה, למטרות דומות, על ידי נשים אוזרקיות עוד בשנות ה-40 של המאה העשרים.

על כל פנים, רופאים קבלו את המוסכמה הזו מנשים שטענו לה בתקיפות. מנין קבלו הנשים את הרעיון ? ניתן לשער כי מיסטיקה מספרית שהקנתה כח על טבעי למספר שבעה סייעה לנשים בהסבר תופעות מקריות של הישרדות פגים, בעולם בו הישרדות זו היתה נדירה. עם התקבל עיקרון ההישרדות של בן שבעה, יתכן והשלמה מיבנית של התיאוריה הביאה למוסכמה על אי יכולת הקיום של בני שמונה. יתכן ואותה מיסטיקה מספרית, מהווה גם כיום בסיס להתמדת המוסכמה בקרב חלק מציבור היולדות.

ניתן להפיק תועלת מעשית מתוך מחקר היסטורי זה. מערכת שלמה של אמונות תפלות רפואיות נוצרה מתוך כך שרופאים, בתקופת יוון העתיקה, קיבלו תיאור מסולף של נשים, ואמצו אותו ללא ביקורת. כמו שרמזו אריסטו, אטיוס ואורבסיוס, המוסכמה הפכה (במדה מסויימת) לאמונה המגשימה את עצמה, כשההימנעות מלטפל בבני שמונה תרמה למותם. פגים שהאריכו ימים באופן מקרי, נחשבו כבני שבעה שהרי חישוב מדוייק של גיל ההריון היה, ונשאר עד היום, דבר קשה ביותר. למרות שלא כל מדעני העולם העתיק אימצו מוסכמה זו, היא חדרה לזרם המרכזי של המחשבה הרפואית עד העידן החדש, והיא ממשיכה להתקיים כ"סיפורי סבתא" גם כיום.

מאז נחשפנו לאמונה תפלה זו, נתקלנו בה כקרב נשים מחוגים שונים : סבתות אמריקאיות, מיילדות מהרי אוזרק23 , ונוער כושי אמריקאי. יתכן והמוסכמה ש"בן שמונה" אינו בר קיימא, מוסיפה על החרדה הסמויה המטרידה יולדות מאושפזות ביחידות לסיבוכי הריון. הפרכת המוסכמה לאחר גילויה, עשויה להביא לידי הרגעת חלק מהמאושפזות, ולהגדיל את היענותן להמלצות הרפואיות.

 

 (מקור: אסיא מה-מו (יב, א-ב), טבת תשמ"ט, עמ' 117-112)

 

 

* מתוך:  Obstetrics & Gynecology 71:2, pp 271-273, 1988 בהסכמתם האדיבה של המחברים. המאמר תורגם מאנגלית ע"י פרופ' ד' פינק וד"ר מ' הלפרין.

** בחודש השביעי, כל שבוע נוסף של העובר ברחם אמו, מעלה את סיכויי ההישרדות של העובר ואת סיכויו למצב בריאותי תקין בעתיד. - העורך

1 Lieberman S (ed): Tosefta Ki-fshutah Part III Order Mo'ed.. 245-247 pp ,1962 ,, New York, Jewish Theological Serainary

2 Pnnass l: Biblical and Talmudic Medicine. Edited and translated.

393-394 pp ,8W1 ,by F Rosner. New York, Sanhedrin Press

^3^!.  Lubchenko LO; Searls DT, Brazie JV: Neonatal mortality rate,81:814 Relationship to birthweight and jestational age. I Pediatr 1972

4 Sinclair JC, Tudehope DI: Birthweight, gestational age and neo. ,natal risk, Neonatal-perinatal Medicine. Edited by AA Fanaroff 148 p ,1983 ,Martin. St. Louis, MO, C. V. Mosby % 149-181 pp ,1970 ,Paris, 5 Bude 11. loly R )ed(: Hippocrates. Vol.

6 Grensemann H )ed(: Ifippocratis, De Octimestri Partu, De. ,2 Part ,1 Septimestri Partu, CorpUs Medicorum Graecorvm. Vol 61 p ,1968 ,Berlin, Akademie 1. Section

-7 Amster 8. Littre E )ed(: Oeuvres Completes O'Itppocrate. Vol. 612 p ,1962 ,dam, Hakkert

-8 Oxford, Oxford Univer 2. Hude C )ed(: Herodoti Ffistoriae. Vol. 69 book VI, chapter ,1966 ,sity Press

9 Diels H, Kram W )eds(: Die Fragmente der Vorsoktatiker. Sixth. 298 p ,1968 ,Dublin, Weidmann 1.

10 . edition, vol ,Hildesheim 19. Kuhn CG )ed(: Claud~ Galeni Opera Omnia. Vol 4% p ,1965 ,Georg Olms

11 Translated by Al 2. Proclus: Commentaire sur la Republique. Vol. 132 p ,1970 ,Festugiere. Paris, 12 Librairie Philosophique I Vrin 3. Bussemaker C, Daremberg H )eds(: Oeuvres D'Oribase. Vol.

13 63-65 pp ,1858 ,Paris, L'Imprimerie Imperiale ,Hildesheim 3. Bussemaker C )ed(: Aristoteles Opera Omnia. Vol. 139 p ,1973 ,Ceorg Olms

14 Loeb Classical Library. Cambridge ,2 Rackham H )ed(: Pliny. Vol. 531-532 pp ,1961 ,MA, Harvard

15 Aetius: Placita, Doxographi Graeci. Edited by H Diels. Berlin, de. 427-428 pp ,1929 ,Gruyter

16 pp ,1882 ,Rose V )ed(: Sorani Gynaeciorum. Leipsig, Teubner. 248-249

175-181  pp ,1967 ,Paris, Bude 1.

 17 Marache R )ed(: Aulu-Gelle. VOI. ,,Mangeart MH )ed(: Livre de 18 Censorinus sur le lour Natal. Paris. 29-51 pp ,3M1 ,Panckoucke

, 19 Loeb Classical Library. Cambridge ,1 Whitaker H )ed(: Philo. Vol. -15296- pp ,971MA, Harsrard, t

-20 Maimonides, Mishneh Torah, Sefer Ahava: Laws of Circumci. Edited by [oseph Kapoch. Jerusalem, Machon 1. sion. Chapter 12-15 pp ,1985 ,Mishnat Ha-Rambam

1636 , 21 ick womans private looking-glasse. London5 Sadler I: The. 1977 ,,facsimile edition. Norwood, 22 NI, Walter I. Johnson ,Geneva, Slatkine Reprints 2. Pare A: Oeuvres Completes. Vol. 671-472 pp ,1970

,, 23 t196 ,Randolph V: Ozark Magic and Folklore. New York, Dover. 202 p