מאמרים נוספים בנושא: שונות;
מאמרים נוספים של מחבר המאמר: פרופ' אברהם סופר אברהם;

לביבליוגרפיה למאמר לחצו כאן

דווח על שגיאה בעמוד זה  שלח לחבר  גרסת הדפסה

 

 

 

סימן ב  שישתדל כל אדם ליקח לו אשה הגונה

 

סעיף ו  לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ. הגה ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם בהמה, וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצות. ומצוה לאדם שישא בת אחותו וי"א אף בת אחיו.

 

סעיף ז  לא ישא אדם אשה לא (א) ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת נכפין, והוא שהוחזק שלש פעמים שיבואו בניהם לידי כך.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת נכפין וכו' שלש פעמים. כותב הפ"ת 1 בשם הברכ"י 2 דגבי אחיות אף בתרי אחיות הוי חזקה גם לענין נכפה ומצורע, אלא דבחידושי הרשב"א יבמות מבואר דרבא סבר דגם אחיות אין מחזיקות אלא בתלתא זימני.

 

          מה הגדרה של משפחה. ראיתי בחזו"א 3 שכותב: לא נתפרש בגמ' מאי מקרי משפחה, ומדגמר לה רבא מדין אחיות מחזיקות, נראה דהכא נמי אחיות ואחין מחזיקין, והא דקרי לה משפחה משום דבמלה אח ואחות אינן מצטרפין להחזיק שחלק האב בבן לחוד וחלק האם לחוד, אבל לענין נכפה ומצורעין הזכרים והנקבות שוין וכל שיש בזרע ג' נכפין בין שהן כולן בנים או כולן בנות, חוששין לכולם בין לבנים בין לבנות, וב' אחיות שיש לכל אחת בן מצורע, חוששין לכל זרע של כל אחות ואחות וגם לזרע של שאר אחים ואחיות שלהן, וגם חוששין להאחים והאחיות עצמן ומפני זה קרי להו משפחה (והמהרש"ל ביש"ש כתב דבאחיות סגי בתרי ולמש"כ עיקר תלתא דאמר רבא הוא באחיות). ויש עוד בנכפין חומר שאע"ג שאנו רואין שאין חולי זה בבן זה ובבת זו, מ"מ חוששין שמא יחלה בעתיד. והלכך הזכירו כאן לשון משפחה, ולפי"ז אין חוששין לבת נכפה אלא א"כ היא נכפה בת נכפה, או תלתא דרא לדעת הנמוקי יוסף דכאן במשפחה בעינן תלתא, והיינו משום דחזינן דלית בה מחלה זו אין חוששין לה אא"כ הוחזקו תלתא, עכ"ל.

                   ומה שהיום קוראים צרעת, דהיינו ליפרא בלע"ז, איננה כלל מחלה תורשתית, אלא היא מחלה מדבקת, אך באופן קלוש ורק לאנשים שגרים ממש ביחד הרבה זמן, כגון בני משפחה, עם החולה, ועוברות הרבה שנים מההדבקה עד שמופיעים הסימנים הראשונים של המחלה. לכן יש להבדיל היום בין מחלה כמו מחלת הנפילה (נכפה) שיכולה להיות תורשתית ובין מחלת הצרעת שהיא מחלה מדבקת וניתנת לטיפול ולהחלמה מלאה.

 

1. צרעת התורה וצרעת של היום. במבט ראשון נראה שצרעת המוזכרת בתורה הינה מחלה רוחנית הגורמת לטומאה ופוגעת במדברי לשון הרע. אדם החושד שיש בעורו צרעת מצווה ע"י התורה לגשת לכהן – ולא לרופא. לעומת זאת, אמנם כותב הרמב"ם 4: הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, עכ"ל. אך מוסיף מינה וביה: וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים בדרך, וכו', עכ"ל.

                   וראה במשנה 5 גמרא 6 ורמב"ם 7 שבית עגול או בעל שלשה כתלים או חמש וכו' אינו מטמא בנגעים. וכן בבגדים, אין מטמא בבגדים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד וכן כל כלי עור 8 חוץ מבגדי עכו"ם 9.

                   הגמ' 10 מונה שש עברות אחרות, בנוסף ללשון הרע, שעונשם צרעת:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין, עכ"ל הגמ'. ובמדרש מונה עשרה 11: על עשרה דברים נגעים באים על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע.

                   והנה ראיתי באלשיך הקדוש 12 שכותב: השמר פן ואל יעלה על רוחך כי המקרה או סבה טבעית החליא והרופא מרפא. שהיה נמשך מזה שנגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הרופא. כי אם והובא אל הכהן שליחא דרחמנא כי הוא יתברך המרפאו לפי מעשיו על ידי משרתיו הכהנים, על פי תשובת עונו ותיקונו רפא ירפאנו קונו, וכו'.

                   אך לא רק בישראל אלא גם בנכרי – כגון נעמן 13 וגלית הפלשתי 14 – נמצא צרעת, וכן לגמ' 15 פשוט שגם נכרי יכול להידבק בצרעת. וכן כותב

רש"י 16: צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו, עכ"ל. אגב, ראה בתורת כהנים 17 שאם יהיה בנכרי ונתגייר טהור.

 

2. האם צרעת מדבקת. ניתן להידבק בצרעת מאוכל וכן מובא בגמ' 18: אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, חליף ואזיל אטורנגא דמלכא, חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה, שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה, א"ל אפסדת לסעודתא דמלכא. אמרו ליה אמאי תיעביד הכי אמר להו מאן דעביד הכי, פסיל למאכל דמלכא. אמרו ליה אמאי אמר להו דבר אחר חזאי ביה. בדקו ולא אשכחו שקל אצבעתיה אנח עליה אמר להו הכא מי בדקיתו בדקו אשכחו אמרו ליה רבנן מ"ט סמכת אניסא אמר להו חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה, ע"כ. וכותב רש"י: דבר אחר חזאי ביה: בשר של חזיר מצורע, ע"כ. ובמדרש 19: רבי יוחנן ורשב"ל, ר"י אומר אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות ור"ש אמר אפי' מאה אמה ולא פליגי מאן דאמר ד' אמות בשעה שאין הרוח יוצא ומאן דאמר ק' אמה בשעה שהרוח יוצא. רבי מאיר לא אכיל ביעי מן מבואה דמצורע. ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי למבואות של מצורע. ר"ל כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבניא אמר לו פוק לאתרך לא תזהום ברייתא.

                   אך, מחד גיסא המצורע אינו נשלח מחוץ לעיר שאין בה חומה 20 ונותנין לחתן מצורע שבעה ימי המשתה להסתובב בין האנשים 21. ומאידך גיסא – כפי שכתבתי לעיל – הגמ' 22, מדרש 23, רש"י 24 וחזקוני 25 כולם בדעה שהצרעת מדבקת. והב"י 26 כותב: כתב ה"ר שלמה בנו (של הה"ר שמעון בר צמח – התשב"ץ) הטוען מום באשתו שהיא מצורעת וטמאה היא, מי הגיד לו או מי הסגירה וגם אם היתה טמאה מאי איכפת ליה הלא כולנו טמאי מתים והמצורעת אינה אסורה בתשמיש המטה עכ"ל, ודברי תימא הם דאין מום גדול מזה אי משום דמאיסה ואי מפני שהוא חולי המדבק וכו', עכ"ל של הב"י.

                   ושוב נשאלת השאלה – צרעת בתנ"ך, מהי – מחלה ככל מחלה או מחלה רוחנית? ואולי צריכים לומר שחז"ל הבחינו בשתי מחלות שנקראו צרעת – אחת צרעת הכתובה בתורה שהיא מחלה על-טבעית שבאה מן השמים הנמצאת בישראל בלבד – הם בגדיהם או בתיהם. החולה נטמא אך ורק מאמירתו של כהן וכן נטהר אך ורק באמירתו יחד עם טבילה וקרבנות הכתובים בתורה. והשני – מחלה טבעית ככל מחלה אחרת שמדבקת ונמצאת ביהודים ולא יהודים (אמנם רק בקירבה ומגע חוזר במשך שנים עם המצורע) וטיפולו, ככל מחלה ע"י רופא. וכ"כ הספורנו 27: שאת או ספחת או בהרת, כולם מיני צרעת ומראיהן לבן, כמו שבא בקבלה 28. ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים זולתי המורפיא"ה (הצרעת של היום – א.ס.א) וכו'. אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו וכו' לא תטמאם התורה כלל. כי אלה הארבע מראות לבדנה שספרו ז"ל, שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה, באות בתוכחות על עון, כאמרם ז"ל 29: כל שיש בו אחד מארבע מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה", אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא היו בעמנו כלל על צד מזבח כפרה אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא יהיה בהם טומאה כלל, עכ"ל.

                   ואחרי ככלות הכל הדבר עדיין צל"ע.

 

3. נשואי קרובי משפחה. ולגבי עצם הדין המובא ברמ"א סוסע' ו, עיין ברבינו בחיי 30 שכותב: ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו כי כן עשה אברהם וכו' וכן עמרם וכו', כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו, השלום מתקיים ומתרבה בעולם וכו', עכ"ל. וכן עיין במגיד משנה 31 שכותב: ודעת רבינו כמ"ש במדרש, נשא אדם אשה מקרובותיו, עליו הכתוב אומר עצם מעצמי ובשר מבשרי, והענין שאהבת הקרובים היא טבעית ואהבת האיש לאשתו באה מחמת מעשה שניהם שהוא מקרה להם, ובהתחבר שתיהן אז יהיה האהל נכון ויהיה שלום בבית, וידוע שאין לך קרובה שיכול אדם לישא יותר מבת האחות ובת האח, ע"כ אמרו חכמים שעליהם אמר המקרא שנאמר ומבשרך לא תתעלם, עכ"ל. וכ"כ היד רמה 32: והיינו טעמא דנקט בת אחותו שאין לך בקרובותיו שמותר לינשא לו קרובה לו מבת אחותו ובת אחיו, אלא שבת אחותו עלובה מבת אחיו מפני שהאשה עלובה יותר מן האיש ולפיכך גמילות חסד דנשואי בת אחותו עדיפה מבת אחיו, עכ"ל. וכ"כ המאירי 33: ולי נראה שדרך כלל הוא משבח זווג הקרובות מפני שטבען שוה ואהבתן מצויה ביניהם מתוך שווי הטבעית, ונקט בת אחותו מפני שהיא שוה לו בטבע יותר מכולן וכמ"ש רוב בנים דומים לאחי האם. וזהו שהביא עליו אז תקרא וד' יענה. כלומר שתהא נשמע בביתך הרבה תפלתך, עכ"ל.

                   ואמנם כתב ר"י החסיד בצוואתו 34: לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו, ע"כ, כבר תמהו עליו רבים איך הוא כתב נגד דברים המפורשים בחז"ל, ועיין באריכות בשדי חמד 35. ומובא בשו"ת ציץ אליעזר 36 בשם השו"ת אבן הראשה להגאון ר"א קלאצקין ז"ל סי' לא שכותב: ולענ"ד יש מקום ליישב הפליאה העצומה על מה שצוה שלא ישא בת אחיו או בת אחותו היפוך דברי חז"ל, בהקדם מה שנתברר בנסיון לגדולי הרופאים כי מרבית הנולדים חרשים אלמים הם כשהאב והאם הם שארי בשר כמו מנשואי בת אחיו ובת אחותו וכדומה, וכל שהאיש והאשה קרובין יותר זה לזה במשפחתם, ירבה מספר הנולדים מהם חרשים אלמים וידועי חולי העוורון וגירוי העצבים וכדומה, וכשאין ביניהם התיחסות קרובות, יולידו חרשים אלמים רק במקרה רחוק מאד. ומשרז"ל שהנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וד' יענה תשוע ויאמר הנני, היינו לפי שיש ענין מצוה יותר בנשואי בת אחותו כמבואר בפרש"י ושומר מצוה לא ידע דבר רע, וכשנושא לשם שמים יענהו ד' ויהי לבו בטוח כי זרעו יהיה לברכה, והגם שהוא ענין היזק טבעי לא שכיחא היזקא כולי האי ואין לחוש לזה במקום מצוה וכהבטחת הכתוב אז תקרא וד' יענה וגו'. וכאשר ראה החסיד ז"ל כי אין הדור יפה והמון העם מתכוונין לשם נוי וכו' לא לשם מצוה, צוה שלא ישא אדם בת אחותו בגלל הנזק היוצא מזה לתולדותיהם וכו'. ודברי הש"ס והשו"ע הוא כשנושאה לשם מצוה ועליו הכתוב אומר אז תקרא וד' יענה וגו', ומיושב בזה דברי רבינו ז"ל, עכ"ל. וע"ש שכותב הציץ אליעזר: ורק מעניין הדבר שהנזכר בשו"ע נפסק רק ברמ"א אבל בטור ובמחבר לא נזכר מזה. ואולי כבר חששו לאזהרת ר"י החסיד בזה ולכן נמנעו מלכתוב כזה לא איסור ולא היתר, עכ"ל. ועיין גם בשו"ת דברי מלכיאל 37 ובשו"ת דברי חיים 38.

                   ומסכם הציץ אליעזר (שם) וכותב: לאסור נשואי קרובים המותרים על פי דין אין אפשרות, אבל לאור הממצאים שבידי הרופאים בזה, יש מקום להזהיר ולהסביר על הסיכון הבריאותי האורב כתוצאה מנשואין כאלה, ולהחדיר את התודעה בקרב ההמונים על תוצאת המחקרים המציאותיים בזה וזה מותר בהחלט וכו', ומותר על כן בהחלט להזהיר על הדבר, והחדל יחדל ויהיה בשב ואל תעשה ולא יעבור ע"י כן על שום איסור בהיותו חש לנפשו משום החמירא סכנתא ויקבל שכר על הפרישה בעשותו זאת משום הונשמרתם מאד לנפשותיכם, עכ"ל.

                   ועל מה שכתב הגאון שליט"א בסוף "בהיותו חש לנפשו משום החמירא סכנתא וכו'", קצת ק"ל, הלא הוא מקיים כעת ודאי מצות חז"ל ולו או לאשתו לא יצא מזה שום סכנה, וכל הדיון הוא של ספק סכנה בחלק מצאצאיו וזה דבר שעדיין לא בא לעולם. ואפילו אם נאמר שבדין שלנו (ברמ"א) יש כבר חזקה וממילא יש כאן ודאי סכנה, אך בנשואין בין שני בני דודים בריאים כשאין סיפור של מחלות במשפחתם, מאי איכא למימר. ואולי צ"ל וכפי שכותב הציץ אליעזר עצמו, שאמנם אין איסור כאן, אך אם הוא בעצמו חושש או אפילו שהוא אינו חושש אך עקב ירידת הדורות שלרוב אינם מתכוונים לשם שמים, מותר להזהיר אותו על זה ושב ואל תעשה עדיף.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: מסתבר שגם סיכון הבנים הוא בגדר של חמירא סכנתא ולהמנע מזה.

                   ועיין גם בספר לאור ההלכה 39, ספר עמוד הימיני 40 ובנועם 41.

                   כעת ראיתי תשובה מהגר"מ פיינשטיין זצ"ל 42 שכותב: ובדבר בחור בן כ"ה שיש לו מחלה בשם מארפאנז, וגם באופן חמור שהוצרך כבר לנתוח בלב וגם הוא עוור בעין אחד, וכשישא אשה ויוליד בנים ובנות כפי שרואין במקרים שהיו עד עתה, יש ערך מחצה שג"כ יש להם מחלה זו, אם אסור לו ליקח אשה הראויה להוליד או אדרבא מחוייב הוא ליקח אשה הראויה להוליד כדי לקיים מצות פריה ורביה. הנה פשוט לע"ד שאם אך יכול להשיג אשה היודעת שהוא חולה מזה (כי ודאי מחוייב לגלות לה קודם שמקדשה, כדי שלא יהיה קידושי טעות, וגם בלא זה איכא ודאי איסור אונאה בעניני נישואין כמו בעניני ממון ואולי עוד יותר חמור), מותר וגם מחוייב מצד פריה ורביה ליקחנה, דהא אפשר שיוליד בנים ובנות שלמים ובריאים, ושייך שיקוה ויתפלל להשי"ת שיוליד בנים ובנות שלמים ובריאים בכל אבריהם. וברור שגם כל הילדים שייך שיהיו שלמים ובריאים ואין הכרח שחציין יהיו חולים ואין זה מעשה נסים. אבל אף אם יולדו גם חולים במחלה זו יקיים מצותו, דהא ראויים לישוב העולם ואיכא לשבת יצרה ואפילו לרבי יוחנן ביבמות דף סב. ואם אי אפשר לו להשיג אשה הראויה להוליד אלא אשה עניה, נמי מחוייב אם יש לו ממון לפייסה לזה. ורק אם כל הנשים הראויות להוליד אין רוצות, אז הוא אנוס מקיום מצות עשה דפריה ורביה וצריך לישא אשה שאינה ראויה להוליד מצד החיוב לישא אשה בדף סא שם, עכ"ל.

                   כותב הגר"י זילברשטיין שליט"א 43: זוג העומד להנשא ושניהם נושאים כרומוזומים פגומים וקיים חשש שיולידו בעלי מומים, יש לייעצם לא להנשא זה לזו. נישאו זה לזו, יש לייעצם להתגרש. אם קשים עליהם הגירושין ועדיין לא קיימו פריה ורביה, מסתבר שעליהם לעסוק בפריה ורביה ולא להתחשב בסבל העלול להגרם לילד ולהם עצמם, ועל כגון זה נאמר "אל לך להתעסק בסודות הבריאה ומה שצווה עליך לעשות עשה" והשי"ת יעשה הטוב בעיניו. אם קיים חשש שאחד מבני הזוג לא ישא בנטל ויכנס לדכאון נפשי, אל יעסוק בפו"ר. יש להורים כבר בן ובת הראויים להוליד, אין עליהם מצוה להמשיך ולהביא ילדים לעולם בעבור מצות לשבת יצרה, עכ"ל.

                   ונ"ל פשוט דמה שכתוב בשו"ע: לא ישא אדם אשה, אין הכוונה בדוקא אלא ה"ה להיפך רק דברו חז"ל בהוה כי מצות פו"ר על האיש ולא על האשה.

 

4. בדיקות לגילוי נשאי פגם גניטי. כותב האג"מ 44: הנה בדבר הילדים שנולדו שלפי הטבע חיים זמן קצר כשנתים ושלש ומתים הנקרא טיי-סאכס (תיי סקס) והם נולדים מאב ואם ששניהם יש להם סבה זו שאף שאין זה חסרון להם בעצמם אירע שנולדין מזה ילדים כאלו, ואם יש זה רק לאחד מהם לא אירע זה, ויש לידע זה מבדיקה בהדם של האיש והאשה, אשר אז כשידע הבחור או הבתולה שיש להם חסרון זה יראה ליקח לאשה בתולה כזו שאין בה חסרון זה, והבתולה שיש בה חסרון זה תראה להנשא לבחור שאין בו חסרון זה, ורוצים לידע דעתי העניה אם מן הראוי להבחור או להבתולה להשתדל לידע זה, ואם טוב לידע בזה אם לעשות בדיקה זו בקטנותם או רק כשיגיע זמנם להנשא, ואם לעשות זה באופן פרסום או בצנעא, עיינתי בזה וזהו הנראה לע"ד כי אף שהוא מיעוט קטן ילדים נולדים כאלו ושייך לומר על זה הקרא דתמים תהיה עם ה' אלקיך וכפרש"י בחומש שם שכתב התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, מ"מ כיון שעתה נעשה זה באופן קל לבדוק יש לדון שאם אינו בודק את עצמו הוא כסגירת העינים לראות מה שאפשר לראות, ומכיון שאם ח"ו אירע דבר כזה הוא להורי הילד צער גדול מאד מן הראוי למי שצריך לישא אשה לבדוק את עצמו. ולכן טוב לפרסם הדבר ע"י עתונים ואופנים שידעו העולם שאיכא בדיקה כזו. אבל ברור ופשוט שצריך להעשות הדבר בצנעא שלא ידע בחור אחד מחברו ובתולה אחת מחברתה, וגם הרופא אשר יעשה אצלו הבדיקה לא יגלה לשום איש כי אף שהרופאים מעידין שאם יקח אשה שאין בה חסרון זה וכן כשהיא תקח איש שאין בו חסרון זה אינו כלום לא יאמינו הרבה בני אדם ולא יוכלו להשיג שידוך שלכן צריך הדבר להיות בצנעא, ולכן לא טוב הדבר לעשות בקבוץ רב כמו בישיבות ובתי ספר וכדומה. וגם כפי שידוע כחות הנפש שרוב בני אדם סובלין הרבה מהעצבים שלהם שנקראו נערוון שמצייר להאדם דבר קטן לגדול וחשש קטן לחשש גדול בפרט במדינה הזאת כידוע, שלכן ח"ו לעשות בדיקה זו לבחורים צעירים שעדיין אין חושבין בענין נישואין והרוב הוא שעד עשרים אין חושבין בזה ואין לדבר אליהם כלל בענין זה. וגם לבד זה מכיון שהדבר צריך להיות בצנעא שלא ידעו אחרים מזה, הוא דבר קשה מאד לפני בחורים צעירים להיות בעלי סוד וזה יזיק לעצמן ולאחרים. ובתולות שדרכן להנשא כשהן צעירות אין לעשות בדיקה זו לפחות מבת שמונה עשרה שנה, ואם יזדמן בבחור אחד או בתולה אחת ירצו להנשא קודם הרי הוא מיעוטא דמיעוטא שאין לחוש לזה וגם מכיון שהדבר נתפרסם הרי יותר נוטה שיודעין מזה, עכ"ל של האג"מ.

 

5. מניעת הריון עם עובר פגום (PGD). זוג שידוע ששניהם נשאים של גֶּן פגום שבהריון רגיל סיכון גבוה שיוולד ילד עם פגם גנטי קשה כגון חרשות מוחלטת או שכבר נולד ילד כזה לאותו זוג, קיימת היום אפשרות למנוע הולדת ילד עם פגמים מסויימים. מבצעים IVF ואחרי הפריית כמה ביציות של האשה עם זרעונים של בעלה במעבדה, הביציות מתחילות להתחלק כך שכעשרים וארבע עד ארבעים ושמונה שעות אחרי ההפריה נמצאים בכל ביצית וביצית כשמונה תאים. ניתן לבדוק תא אחד מכל ביצית ולוודא באיזה מהביציות קיים מבנה גנטי תקין ואז להחזיר לאשה רק מהבציות התקינות. במקרים כאלה – כשכל מקרה ומקרה צריך בדיקה ואישור הלכתי – ידוע לי שהגרי"ש אלישיב שליט"א התיר וכן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שיש מקום להתיר במקרים מסויימים.

 

6. להודיע על מום. רופא שיודע על מום או פסול בחולה שעומד להתחתן, האם רשאי או חייב לגלות את זה לצד השני או האם יש כאן איסור של רכילות. ועיין בספר חסידים 45 שכותב: לא יכסה מום בני ביתו, אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג. אם יש להם חולי שאילו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי לא היו מזדווגים. יגלה להם פן יאמרו קדושי טעות היו, אלא יפרידם ולא יהיו ברע יחדיו, עכ"ל. אך עיין ביבמות 46: ההוא (בן עכו"ם מישראלית – רש"י) דאתי לקמיה דרב יהודה, א"ל זיל איטמר (לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנוה לך – רש"י). וכותב המקור חסד על הספר חסידים (שם) בשם העבה"ג דקדושי טעות שייך רק במומי הגוף ונדרים וכה"ג דבנודע המום בטלי קדושין, אבל בפסולי קהל לא שייך קידושי טעות והמקדש חייבי לאוין אפילו בטעות מקודשת, וא"כ ביבמות שם דמיירי בפסולי יוחסין לא חשש לקדושי טעות, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע דבספר חסידים משמע שהקפיד גם על מומים כאלה שאינם מבטלים כלל את הקדושין משום קפידא של שמא יאמרו הואיל ואילו היה יודע היה נמנע. וכי אין בזה משום אונאה לא לגלות שהאבא הוא עכו"ם אע"ג שהולד לגמרי כשר, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ואולם יל"ע דאין לך מום גדול מזה, אם אדם נתברר לו שאשתו היא ממזרת, או (כפי מעשה שקרה בירושלים עיה"ק) שנתברר לו שאם אשתו לא נתגיירה כדין וכדת, וכאשר נודע לו הדבר, אחרי שנולדו כמה ילדים, הוא לקה בהתקף לב.

                   ובהערה לספרי מהד"ק כרך ג אהע"ז עמ' רנא (מודפס בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' מט) כתב הגרא"י וולדינברג זצ"ל: אודות להודיע על פגם ופסול משפחה, והיכא שאביו הוא עכו"ם, ובדברי הגמ' ביבמות ד' מ"ה ע"א דאיתא דכי אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל איטמר או נסיב בת מינך, וכי אתא לקמיה דרבא א"ל או גלי או נסיב בת מינך, ובדבריו שם, שידידי הגרש"ז אויערבאך שליט"א מתמה על זה וכותב: "וכי אין בזה משום אונאה לא לגלות שהאבא הוא עכו"ם, אע"ג שהולד כשר לגמרי"?

                   והנה לענ"ד נראה דבודאי יש בזה משום אונאה, ואם לאחר מיכן יתבע על כך הצד הב' את הצד הא' לבית דין וידרוש ג"פ, ימצא אוזן קשבת. והעצות ביבמות שם הוא רק בקשר לעצם היתר נשואיהם של כאלה באשר שעל אף שמורו להיתרא לא ירצו במקומם לתת לו אשה, כדאיתא בגמ' שם. ואילו במקום שלא יכירוהו לא ידרשו ולא יחקורו, בהיות ואין חיוב על כך [כדלומד מזה הב"י בטור יו"ד סימן רס"ח] ויתנו לו אשה כשירה. ולא חשו אז על בכה"ג משום אונאה [והיה זה מעין הוראת שעה] כדי שיפורסם היתר הנשואין של מי שאביו עכו"ם בהיות ונחלקו בזה, וההיתר לא נתקבל אצל ההמון כדאיתא בגמ' שם: "אי מר לא יהיב לי' אחרינא לא יהבי ליה", ועל כן השיבו ויעצו, וגם כאן רק בקשר למה שנשאלו אם הוא כשר, כדמצינו בדומה לזה בגיטין ד' כ' שאמרו דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר, אע"ג דאסור לכתוב דהא מיתהני מאיסורי הנאה, כדביארו התוס' שם. ויעוין גם בפר"ח אה"ע סי' קכ"ד וערוה"ש סע' א' ע"ש. ולהוסיף דלוּ אפילו אם ניתן ללמוד מההיא דיבמות היתר על עצמו, אבל לא ניתן מיהת ללמוד משם היתר גם על אחרים היודעים מזה, אלא האחרים חייבים לגלות מזה, ובפרט אם נשאלים על המדובר המצוי במחיצתם. עכ"פ לפי מה דפסקינן אכן להלכה דעכו"ם הבא על בת ישראל אע"ג שהולד כשר, מכל מקום הוא פגום לכהונה כנפסק באה"ע סי' ד' סע' ה' וסע' י"ט, בודאי שזה נחשב פגם גדול, ומחויבים, ומחויב גם הוא, לגלות מזה לצד הב', והרי המהרש"א והחמדת שלמה סוברים שמחויב גם בגיור, כמובא בפ"ת שם סק"א, וכך מצאתי שסובר כן בתקיפות הגרש"ק ז"ל בספרו שו"ת טוטו"ד חיו"ד מהדו"ק סי' רכ"ט ושח"ו לקרוא שמו בישראל בלתי גירות תחילה ע"ש. הגם שרוב הפוסקים לא ס"ל כן להלכה כמובא באוצה"פ, מכל מקום ציינתי זה כדי להראות הפגם שבו, נוסף למה שהוא פגום לכהונה כאשר נוהגים שלא לגיירו.       וכדאי לציין, דנראה שגם בגר וגיורת צריכים להודיע על כך לצד הב', בהיות דמצינו בברכות ד' ח' ע"ב דרבא צוה לבניה דלא לינסבו גיורתא, ובהגהות יעב"ץ שם מבאר אחד מהטעמים בזה דהוא משום הזרע שנשאר בו רושם מטבע השורש [ונימוק זה שייך גם כשהאב עכו"ם], והכי איתא גם בפסחים ד' קי"ב ע"ב דבכזאת צוה גם רבינו הקדוש לבניו. ויעוין מ"ש בזה עוד בהגהות יעב"ץ להוריות ד' י"ג ע"א. ויש להוסיף עוד טעם מפני שאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל, וכדכותבים התוס' בנדה ד' י"ג ע"ב בשם ר"י שמשום כך קשים גרים לישראל כספחת מפני שמטמעים בישראל, וכך כותבים גם ביבמות ד' מ"ז ע"ב ד"ה קשים ע"ש [וגם נימוק זה יתכן ששייך גם כשהאב עכו"ם]. ובאמת מצינו בספר שו"ת מים רבים (מילדולה) חאה"ע סימנים ט' י', שהעלה למעשה לענין ביטול שידוכין, שמה שנודע לאחר מיכן לצד החתן שהכלה היא בת גרים הוא פגם להחשב לעילה לבטל את השידוך יעו"ש. ואכמ"ל יותר, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

                   כותב החפץ חיים 47: אם הוא רואה שאחד רוצה להשתדך עם אחד, וידוע לרואה הזה כי החתן יש לו חסרונות עצומים וכו' והמחותן אינו יודע מזה דבר, ואילו היה יודע לא היה מתרצה לזה, יש לגלות לו 48. אך ידע המעיין כי יש בזה הדין הרבה פרטים ועל כולם צריך לשים עין קודם שיתיר לעצמו דבר זה וכו'. ושוב כותב החפץ חיים 49: אם החסרון הוא מצד חולי גופו והמחותן אינו מכיר אותו מצד שהוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל, פשוט הוא דאין על המגלה ענין זה חשש איסור רכילות, אך שלא יחסרו בזה הפרטים הנ"ל, עכ"ל. ומוסיף שם בבאר מים חיים 50: דהיינו אפילו אם הצד השני אינו שואלו בענין זה, עכ"ל. ולגבי הפרטי דינים מסכם החפץ חיים בבאר מים חיים 51 וכותב: ומפני שהקלקול יותר מצוי בענינים אלו, לכן אחזרם (הפרטים) כאן בהדיא ובמעט תוספת. (א) שיתברר אצלו מתחלה כי דבר זה הוא בכלל חולי הגוף לאפוקי אם הוא חלוש בטבעו אינו בכלל חולי, (ב) שלא יגדיל את ענין המחלה יותר ממה שהיא, (ג) שיכוין לתועלת המחותן ולא מצד שנאת החתן. ובזה הפרט נכלל עוד ענין אחר, שיתבונן מתחלה אם תבוא תועלת מדיבורו, לאפוקי אם הוא משער שלא ישמע לו וישתדך וכו'. ועוד הוא כותב 52: וכל זה רק קודם שנשתדך עמו, אבל אחר שנשתדך אסור לדבר מזה הענין כלל, כי מסתמא נתרצה לזה מאיזה טעם שהיה לו, עכ"ל של החפץ חיים זצ"ל.

                   ברור שעל בני הזוג עצמם חיוב להודיע זה לזה אף אם חושבים שאולי יש גם לצד השני מומים שאינם מגלים. ונ"ל שגם על ההורים עצמם קיים חיוב להגיד לצד השני על מחלה רצינית ממנה סובל הבן או הבת. אך צ"ע בכמה מצבים שלא ברור לי דינם: א) מה הדין כשבני הזוג יודעים רק ההורים לא יודעים, האם מותר לגלות להורים הואיל והם נותנים לבנים את ההוצאות ואילו היו יודעים לא היו נותנים. ב) ומה הדין כשאין ההורים רוצים לגלות, האם יש חיוב לחתן (או לכלה) או לאחיהם לגלות לצד השני כנגד רצון הוריהם ומה עם מצות כבוד אב ואם. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ולכאורה יש לדון אם הוא יודע שבעתיד זה יכול להפריע בשלום בית כאשר נתגלה לצד השני המום שבו, איך יתכן שנאמר שב ואל תעשה ומשום מצות כיבוד אב ואם. ג) האם יש חיוב לגלות ממחלה שיש להורים כשיש להניח שהצד השני היה נמנע משום כך אפילו אם זה לא תורשתי (או לגלות על אבא שהוא עכו"ם או שלא נזהרו בטהרת המשפחה והולד קצת פגום). ועיין לעיל מה שכתבתי מהגמ' ביבמות. ד) האם הרופא חייב לגלות אף שע"י זה הוא עלול לקפח פרנסתו דלא ירצו לבוא אליו. ה) האם בני המשפחה, כגון סבא וסבתא דודים ודודות, חייבים לגלות גם אם הם יודעים שזה נגד רצון ההורים ושהדבר יגרום למחלוקת גדולה ופילוג בתוך המשפחה.

                   וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: שאולי אין חיוב להגיד על מחלות וכו' רק היתר, כי אפשר אולי לדייק כן מדברי החפץ חיים כי לגבי אפיקורסות ועל בית פריצות הוא כותב "צריך לגלות" 53 בו בזמן לגבי מחלות הוא כותב "יש לגלות לו" 54 ושוב "אין על המגלה חשש איסור רכילות" 55, עכ"ד.

                   וראיתי בשו"ת חלקת יעקב 56 שנשאל אודות בחור כבן עשרים שנה שיש לו מחלת סרטן ולחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, והוא נתארס לנערה, ושואל הרופא אם הוא מחויב לאמור זאת לכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה הבחור יותר משנה או שנתיים, וכמובן שבאם הכלה תדע זאת, לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף דכל זמן שלא נשאל על זה לא הוי בכלל יעצנו רע, ואינו מחויב לחזור עליה בכדי לייעצה. וכותב החלקת יעקב שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, וראייתו מהרמב"ם פ"א דרוצח הי"ג שמובא גם בשו"ע חו"מ סי' תכו וז"ל: הרואה את חברו טובע בים וכו' או חיה רעה באה עליו וכו' או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גלה אוזן חברו והודיעו וכו' וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך, עכ"ל. ועיין בחפץ חיים שם כלל ט סע' א דאיסור לא תעמוד שייך אפילו בדברים שנוגעין רק לענין ממון ואין בזה איסור לשון הרע מה שמגלה לחבירו שישמר מזה, כש"כ בנד"ד דודאי חמיר טפי, ודאי הסברא נותנת דמחויב הרופא לאמור לה, שלא לעבור על לא תעמוד או לפני עור לכמה פוסקים. והיא בעצמה, הטוב בעיניה תעשה, עכ"ל.

                   והלום ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר 57 שנשאל מרופא אודות בחורה שאין לה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות בלבד, שעומדת להנשא. האם הוא מחויב לספר לבחור גם אם אין הוא פונה אליו בדבר. וכן לגבי בחור שהוא עקר לחלוטין, למשל כשאשכיו מנוונים לחלוטין, האם מחויב לגלות לכלה. וכותב הציץ אליעזר שמחויבים בשני המקרים, גם אם הצד השני אינו פונה אליו וגם אם הצד עם המום מבקש ממנו לא לגלות. ועיין שם שמביא בשם הספר פתחי תשובה על או"ח סי' קנו שכותב: כל ספרי המוסר מרעישים העולם על עון לשון הרע ואני מרעיש העולם להפך. עון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום שנצרך להציל עשוק מיד עושקו וכו' לענין ממון הוא בכלל השבת אבידה וכו'. וכן בעניני שידוך והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו, כולם בכלל השבת גופו וממונו, עכ"ל. ומוסיף הציץ אליעזר עוד: שגם היכא שכבר משודכים זה לזה יהיה אותו הדין ולא שייך בזה הספק של החפץ חיים בבאר מים חיים שם ס"ק טו. ועוד דמסתמן וסתימתן של דברי החפץ חיים משמעותן שהמדובר לאו דוקא בהיכא שהמחלה מסוכנת, אלא על כל סוג מחלה שהיא המקוננת בגוף ואיננה בת חלוף ונמצאת באחד מן הצדדים וגורמת לסבל ואי נוחיות והפרעות בחיים וכו', ושיש ליודע לגלות מזה לצד השני, ופשוט, עכ"ל של הציץ אליעזר. ובכל מקרה אל יפסוק לעצמו אלא ישאל שאילת חכם.

                   וראה מה שכתבתי להלן סי' קטו ס"ק א (עמ' שח).

 

7. רשיון נהיגה. בשו"ת יחוה דעת 58 דן על אדם שמשתדל להשיג רשיון נהיגה והוא חולה במחלה סמויה (כגון מחלת הנפילה) שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה, האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו להודיע על כך למשרד הרישוי וכו'. ומסכם שעליו להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש, עכ"ל.

 

8. מחלת האיידס.

          (א) אדם שאובחן שהוא נושא הנגיף של איידס, האם חייבים לאמר גם לאשתו (וה"ה במקרה הפוך)? לפי הידע הקיים היום (מנ"א תשמ"ט) 59 הסיכון להידבק ע"י הנגיף, בקרב אנשים החיים חיים תקינים לפי חוקי התורה, היה בעבר בעיקר בין אלו שקיבלו עירויים מדם שנלקח מאדם נגוע, כגון הסובלים ממחלת ההמופיליה וכו'. אצל אנשים אלה (מקבלי העירויים) נמצא שכשמונה עד עשרה אחוזים מנשותיהם היו נגועות למרות שלא היה כל סימן של מחלת האיידס אצל הבעל (פרט להימצאות הנגיף בדם). משערים שבזוג כזה המקיים יחסי אישות רגילים יש סיכון גבוה של הדבקת בן/בת-זוג במשך הזמן. הסיכון, אמנם הרבה פחות, אך עדיין קיים גם אחרי טיפול של החולה. בזמן כתיבת המהדורא קמא של ספרי התמותה מהמחלה היתה 100% אך היום עם טיפול יש הוכחות ברורות שתוחלת החיים של חולים אלה – אמנם עדיין נגועים – ארוכה יותר. בקבוצות הסיכון (דהיינו המשתמשים בסמים או העוסקים במשכב זכר וכו'), אחוז ההדבקה הרבה יותר גבוה.

          מפרסום מעיתון רפואי 60 עולה שבשנת 2005 למנינם היו 40 מליון חולים במחלת האיידס בעולם כשבאותה שנה התוספו 4.9 מליון מקרים חדשים ומתו 3.1 מליון איש ברחבי העולם מהמחלה. ב-25 השנים אחרונות (מאז המקרה הראשון אובחן) יותר מ-65 מליון איש נדבקו בהמחלה עם יותר מ-25 מליון קרבנות 61 – מגפה כפי שלא היה בהסטוריה של העולם. בארה"ב ישנם בערך 40,000 מקרים חדשים כל שנה 62.

          גם לפני המספרים שבפיסקא אחרונה, ברור היה שהחולה הנגוע יש לו דין של רודף, וחייבים להגיד הדבר לבן או בת-זוג כדי להצילם מסכנת נפשות. והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

                   וראה מה שכתבתי להלן סי' קטו ס"ק א (עמ' שח).

                    (ב) כשיודעים על נגוע, הדרך היחידה להוריד את הסיכון של הדבקת הבן או בת זוג הוא ע"י לבישת נרתיק ע"י הגבר והורדה למינימום (מצות עונה בלבד) את קיום יחסים ביניהם. ויש לדון אם יהיה מותר לו ללבוש נרתיק כדי שיוכלו להמשיך לחיות ביחד (ובמיוחד אם אשתו היא החולה והוא מסתכן שיידבק במחלה) וללא צורך לגרושין, או האם יהיה אסור, ויצטרך לגרש את אשתו. וראה להלן 63 שהבאנו מחלוקת הפוסקים בדבר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: לבישת נרתיק לגבר נחשב קרוב למוציא זרע לבטלה, והרי זה אסור בין אם הוא או היא נגועים, ואין זה שייך כלל לאמצעי מניעת הריון שהיא מותרת במקום הצורך ולכן כשאחד מהם נגוע אין מנוס מגירושין, עכ"ל. וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א. ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאם עושה חור קטן בהנרתיק ע"י סיכה, מותר להשתמש בו.

          ועיין לקמן ס"ק ה ונשמת אברהם כרך ד חחו"מ סי' תכה ס"ק א (עמ' קסז).

          (ג) אגב, הסיכוי של רופא להידבק מאדם נושא הנגיף של איידס הינו אפסי כל זמן שלא היתה חדירה של דם מהחולה לתוך גופו של הרופא. יוצא איפוא שחייבים לטפל בחולה איידס, ואין כל היתר לסרב לטפל בחולה כזה בזמן שקיים מצב של פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש אצל החולה. וברור שחייבים לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי לא לבוא במגע עם הדם או ההפרשות של החולה.

          (ד) זו מחלת המין היחידה הידועה לי, שעד לזמן כתיבת שורות אלו (שנת תשנ"ד) הינה קטלנית במאה אחוז, ועל כן ניתנת להגדרה כמגפה, במלוא מובן המילה. (ראה לעיל ס"ק א שהשתנתה המצב היום עקב טיפול). מובן שכך גם באנשים שלא נכשלו בזנות, כגון ילדים או מבוגרים שקיבלו עירוי של דם נגוע, או בן זוגו של נשא. והנה מצאתי חז"ל 64 שלענ"ד מתאר בדיוק מצב זה: "אמר ר' שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלומוסיאה 65 באה לעולם והורגת טובים ורעים". והובא ברש"י 66 בקשר לדור המבול.

                   (ה) ולפי הידע הרפואי של היום יש סיכון ברור של העברת הנגיף מאיש או אשה לבן/בת זוג כשהם חיים יחד ללא כל אמצעי מניעה. זוג צעיר (בעלי תשובה) שהאשה נדבקה מהנגיף כמה שנים לפני נשואיה קבלה טיפול וכעת במצב בריאות טוב (על אף שכמובן הנגיף עוד נמצא בגופה) ובעלה (שיודע את מצבה), שניהם מעונינים לקיים מצות פרו ורבו (הסיכון – בזמן כתיבת המהדורה קמא – שילד מאשה נגועה יהיה בעצמו נגוע הוא כשמונה אחוזים, בתנאי שהאשה תקבל טיפול בהתחלת תהליך הלידה והיילוד, מיד אחרי שנולד, כשללא טיפול הסיכון הוא כשלושים וחמשה אחוז – כל זה בלידה רגילה. אך ראה לקמן ס"ק 9) נראה שאם הבעל יודע על סיכונו ובכל זאת מוכן ורוצה לחיות עם אשתו כדרך כל הארץ (דהיינו ללא הלבשת קונדום), מותר לו לעשות כן כיון שהסיכון הוא מיעוט האינו מצוי 67. אך כדי להפחית את הסיכון לעוד פחות משמונה אחוז נראה לי שילבש נרתיק כשהנרתיק חתוך בקצהו כך שזרעו יכול לצאת ויוכל לקיים מצות פו"ר, ומאידך רוב האבר מוגן. וכן מותר להם להביא ילד לעולם כשהיא והילד מטופלים כמקובל, כיון שהסיכוי שהילד יהיה פגום במחלה  קטלנית הוא פחות מעשרה אחוז. והסכים עם כל זה מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

                   (ו) מענין שיש הוכחות ברורות בספרי הרפואה 68 שמילה בגברים (עכו"ם) מוריד הסיכון של הדבקת המחלה. ואגב, גם סרטן צואר הרחם נדירה ביותר בנשים יהודיות שבעליהם מולים 69 וכן הסיכון של סרטן האבר 70.

 

9. מניעת הולדת ילד עם מחלה זיהומית קשה.

          (א) איידס. כשהאם חולת איידס נמצאת בהריון, עיקר העברת הנגיף ממנה לעוברה הוא בזמן הלידה. לכן אם היא מקבלת טיפול במשך ההריון ומבצעים ניתוח קסרי כדי להוליד את העובר (כדי למנוע הדבקתו, בתהליך לידה רגילה, מהנגיף שנמצא בהפרשות של האם) וגם לא מניקה את העובר מורידים את הסיכוי של הדבקתו לכדי אחוז אחד עד שנים מכלל ילודים אלו וממילא אין כל סיבה להפילו 71.

          קיימת גם עצה כשהבעל חולה איידס, לקחת זרעו, לשטוף ולהוציא את הנוזל של הזרע כי שם נמצא הנגיף (ולא בזרע) ואח"כ להכניס את הזרע הנקי לתוך הרחם של האשה 72.

          (ב) וירוס ההרפס. כשלאם יש פצע של הוירוס (בהדבקה ראשונית) בתעלת הלידה הסיכוים שתדביק את עוברה בזמן הלידה מגיע לכחמישים אחוז עם פגיעה חמורה במוח. ניתוח קסרי מונע את זה 73.

 

 

הערות לסי' ב

 

1) ס"ק ח.

2) ס"ק ח.

3) יו"ד סי' קנד ס"ק ב ד"ה יבמות סד ע"ב.

4) טומאת צרעת פט"ז ה"י.

5) נגעים פי"ב מ"א

6) נזיר ח ע"ב.

7) טומאת צרעת פי"ד ה"ו.

8) שם פי"ג ה"א.

9) שם ה"ב.

10) ערכין טז ע"א.

11) ויקרא רבה פי"ז סי' ג.

12) תורת משה תזריע יג:ב.

13) מלכים ב ה:א.

14) ויקרא רבה פי"ז סי' ג.

15) ב"ב כ ע"א.

16) גיטין נז ע"ב ד"ה דבר אחר.

17) פ' תזריע פרשתא א פרשת נגעים פרק א פסוק אדם כי יהיה בעור בשרו.

     וראה בהתורה והמצוה למלבי"ם שם אות לו.

18) כתובות סא ע"א.

19) ויקרא רבה פט"ז סי' ג.

20) כלים פ"א מ"ז.

21) נגעים פ"ג מ"ב.

22) כתובות סא ע"א.

23) ויקרא רבה פט"ז סי' ג.

24) גיטין נז ע"ב.

25) ויקרא יג:מו.

26) אהע"ז סי' לט סוד"ה ומ"ש נכפה.

27) ויקרא יג:ב.

28) נגעים פ"א מ"א.

29) ברכות ה ע"ב.

30) בראשית כד:ג.

31) הל' איסו"ב פ"ב הי"ד.

32) סנה' עו ע"כ.

33) יבמות סב ע"ב.

34) אזהרה כב.

35) מערכת חתן וכלה אות ה.

36) חט"ו סי' מד.

37) ח"ה סי' רב.

38) ח"א אהע"ז סי' ז ו-ח.

39) עמ' קפח.

40) סי' לג.

41) כרך יב תשכ"ט עמ' שיד, שיז ו-שסט וכרך יג תש"ל עמ' פג.

42) שו"ת אג"מ אהע"ז ח"ד סי' עג אות ב.

43) ספר הלכה ורפואה ח"ב עמ' קיא.

44) אהע"ז ח"ד סי' י.

45) סי' תקז.

46) מה ע"א.

47) הלכות איסורי רכילות כלל ט ציור שלישי סע' ד.

48) וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לפלא כאן כתוב יש לגלות, ולענין

      אפיקורסות (שם) כתוב צריך לגלות, יעיי"ש, עכ"ל. ועיין לקמן מה

      שכתבתי בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

49) שם סע' ו.

50) ס"ק ז.

51) ס"ק ח.

52) שם ס"ק ה.

53) סע' ו וסע' ז.

54) סע' ד.

55) סע' ו.

56) ח"ג סי' קלו (מהדורא בתרא אהע"ז סי' עט).

57) חט"ז סי' ד.

58) ח"ד סי' ס.

59) וראה באסיא חוברת מה-מו טבת תשמ"ט עמ' 5.

60) NEJM 354:2411, June '06

61) NEJM 354:2414, June '06

62)  Cleveland Clinic J Med 73:538, June '06

63) סי' ה ס"ק טז2 (ה) (עמ' קלט).

64) ירושלמי סוטה פ"ק ה"ה. בראשית רבה פכ"ו סי' ה על הפסוק ויקחו להם

      נשים (בראשית ו:ב). ילקוט שמעוני פ' בראשית סוף אות מג.

65) דבר כבד מאד – מתנות כהונה בשם הערוך. מגפת אנשים – פירוש שם

      בילק"ש.

66) בראשית ו:יג. וראה שם בשפתי חכמים.

67) ראה בבית יוסף אהע"ז סי' קכח ד – שעשרה אחוז הוא מיעוט דמיעוטא.

68) .J Inf Dis. 180:330,'99. BMJ 320:1592,'00. Science 309:860,'05. PLOS Med July '06       

69) .NEJM 346:1105,'02

70).Obst Gynecol Surv 59:379.'04 

71) .Lancet 353:1035, '99. NEJM 346:1879, '02 הרפואה 145:682,'06.

72) Human Reprod. 21:1525, '06. הרפואה .144:319, '05

   Brit J Obstet. Gyn. 113:869, '06     

73) .Red Book of American Academy of Pediatrics 26th Edit. '03