מאמרים נוספים בנושא: פוריות;
מאמרים נוספים של מחבר המאמר: הרב ד"ר מרדכי הלפרין;

לביבליוגרפיה למאמר לחצו כאן

דווח על שגיאה בעמוד זה  שלח לחבר  גרסת הדפסה

 

הרב מרדכי הלפרין

 

איסור סירוס – מקור האיסור והשלכותיו

 

א. איסור סירוס בדין תורה

 סירוס היא פעולה האסורה לביצוע על פי דין תורה פרט למצבים בהם היא נדרשת מחמת פיקוח נפש. על פי דברי התנא רבי חנינא בן חכינאי[1], מקור האיסור בתורה נמצא בספר ויקרא פרשת אמור[2]. האובייקט אותו אסור לסרס כולל זכרים באדם, בבהמה, בחיה ובעוף. האיסור המוגדר כ"איסור לאו" מובע בבהירות ברמב"ם[3] והועתק בשולחן ערוך[4]:

"אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחו"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה."

אף שאיסור הסירוס גזירת הכתוב הוא, טעמים אחדים נאמרו בו. ראוי לציין כאן את טעמו של אחד הראשונים, מחבר ספר החינוך, כפי שכתב בשורשי המצוה[5]:

"לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם ציוה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו, שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב."

נחלקו תנאים[6] אם איסור הסירוס כלול בתוך שבע מצוות בני נח. לדעת רבי חידקא ותנא דבי מנשה גם בני נח נצטוו על הסירוס. לדעתם איסור הסירוס האמור בתורה מוטל לא רק על בני ישראל אלא גם על בני נח. ומשום כך לא רק שאסור ליהודי לבצע פעולת סירוס, אלא שאיסור "לפני עור לא תתן מכשול"[7] אוסר על היהודי להכשיל כל אדם, כולל גוי, בביצוע הפעולה האסורה. משום כך אסור אפילו רק לגרום לכך שיהודי או גוי יבצע את הפעולה האסורה[8]. וכן דעת בני מערבא שהובאה בתלמוד הבבלי[9].

להלכה נחלקו הפוסקים. הרא"ש, הרשב"א[10] והריצב"א[11] פסקו שבן נח אינו מצווה על הסירוס. לעומתם רב אחאי גאון בעל השאילתות[12], הראב"ד[13], הסמ"ג והג"א[14] פסקו שגוי מצווה על הסירוס. בדעת הרמב"ם[15] נחלקו הפוסקים. המבי"ט בקרית ספר[16] על הרמב"ם כתב שבן נח מצווה על הסירוס. לעומתו המגיד משנה[17] הבין שהרמב"ם פסק כדעת הסוברים שבן נח אינו מצווה על הסירוס, אלא שאסור לבקש מגוי לבצע סירוס מחמת איסור שבות[18].

על כל פנים, אין ויכוח על עצם קיומו של איסור סירוס מן התורה, ועל כך שהאיסור לבצע סירוס שלא במקום סכנה מחייב כל אדם מישראל[19].


ב. השלכות האיסור: איסור ביאה בקהל – דיני פצוע דכא

גבר שסורס בידי אדם באמצעות פגיעה בדרכי הזרע שלו מוגדר בתורה כ"פצוע דכא" ו"אסור לבוא בקהל"[20]. במילים אחרות, הוא מוגדר כ"פסול חיתון", כלומר הוא מוגבל באפשרויותיו החוקיות להינשא בכך שהוא רשאי לשאת רק נשים המוגדרות בעצמן כפסולות חיתון מסוגים מסויימים. הרמב"ם[21], סובר שפצוע דכא מותר בפסולי הספיקות כמו גם בגיורת, משוחררת ונתינה, אך אסור בממזרת ודאית. לעומתו הראב"ד[22] מתיר פצוע דכא גם בממזרת ודאית, וכן דעת הרשב"א[23].

הרקע למגבלות הקשות המוטלות על המסורס בידי אדם מובא בספר החינוך[24]. מלכים, שליטים ובעלי הון עתק[25] נהגו בעבר (ובאזורים מסויימים בעולם, כולל במזרח התיכון, נוהגים כך גם היום) להשתמש בסריסים כשומרי הרמון הנשים שלהם. הדרך היעילה להשגת סריסים כאלה היתה והינה פיתוי נערים לפני התבגרותם שיאפשרו את סירוסם מרצון, כשהפיתוי כולל שילוב של תנאים כלכליים מפתים, משרות יוקרתיות, יחד עם הבטחת עתיד כלכלי מזהיר. נערים צעירים סמוך לגיל ההתבגרות היוו תמיד טרף קל להצעות מפתות. כשהפיתוי כלל בנוסף גם הטבות מפליגות להורי הצעיר, זו היתה הצעה שכמעט לא ניתן לסרב לה, למרות שהצעת סירוס הינה בעצם הצעה אכזרית מאד. לדעת ספר החינוך, מגבלות החיתון הקשות המוטלות על הסריס הזה, מהוות משקל נגד בעל עוצמה לפיתוי, משקל נגד כזה שיסייע לצעיר ולהוריו לדחות את הפיתוי האכזרי[26].

טעמו של ספר החינוך מסביר היטב[27] את הגבלת האיסור דווקא לסריס בידי אדם ולא לסריס בידי שמיים, כמו גם את ההבדלים בין זכרים לנקבות בהלכות סירוס ופצוע דכא[28].

כללי דיני פצוע דכא מסוכמים בשלחן ערוך[29]. ההגדרות של הפגיעות האנטומיות מבוארות שם בסעיף ב: "בשלשה איברים אפשר שיפסל הזכר: בגיד[30], בביצים[31], ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים[32]. וכיון שנפצע אחד משלושה איברים אלו או נכרת או נידך –  הרי זה פסול."

הפוסקים בדורות האחרונים[33] הגבילו את דיני פצוע דכא לשבילי הזרע החיצוניים, הנמצאים בכיס האשכים או בגיד, כלומר רק לשבילים הנמצאים מחוץ לאגן. אומנם יש המתלבטים בכלל זה[34] לאור הדיון בתלמוד[35] על החולה מפומפדיתא[36] על פי פירושם של כמה ראשונים, אך הלכה לא זזה ממקומה.

מן הראוי להדגיש שאיסור סירוס ודיני פצוע דכא הם שני דינים נפרדים, למרות הקשר החזק הקיים ביניהם. להלכה, לא כל פעולת סירוס יוצרת בהכרח מצב של פצוע דכא. לדוגמא: על פי הדעה המקובלת[37] סירוס באמצעות חיתוך דרכי הזרע בתוך הבטן התחתונה איננו יוצר מצב של פצוע דכא, למרות שפגיעה כזו נוטלת מן הגבר את יכולת ההולדה ובכך הופכת אותו לסריס. במילים אחרות, זו דוגמא לביצוע פעולה של סירוס שאיננה יוצרת מצב של פצוע דכא.

גם מצב הפוך יתכן לדעת חלק מהפוסקים. פגיעה טראומטית בדרכי הזרע החיצוניים לא תמיד מונעת מהגבר את יכולת ההולדה, כלומר,  לא תמיד היא מסרסת את הגבר. למרות זאת, לדעת חלק מהפוסקים פגיעה כזו יכולה ליצור מצב של פצוע דכא עם איסורי החיתון הקשורים בו[38].

חשוב לציין, שפגיעה הפיכה בדרכי הזרע יוצרת רק מצב זמני של פצוע דכא. אם התרפאו דרכי הזרע ונסתמו נקבי הפגיעה – לאחר הריפוי חוזר הנפגע למעמדו הקודם ומותר לבוא בקהל ככל ישראל אחר[39].

ג. סירוס אישה

חכמי המשנה – ת"ק ורבי יהודה – נחלקו בתורת כהנים[40] בדין סירוס האישה:

"מנין שהנקבות בסירוס? תלמוד לומר: 'כי משחתם בהם מום בם'[41]. רבי יהודה אומר: 'בהם'[42]  אין נקבות בסירוס."

מחלוקת זו מפורטת יותר בתוספתא[43]:

"המסרס את האדם ואת הבהמה ואת החיה ואת העוף, בין גדולים בין קטנים, בין זכרים ובין נקבות – הרי זה חייב [מלקות].

רבי יהודה אומר: מסרס את הזכרים – חייב, ואת הנקבות – פטור[44]. 

ניתן ללמוד מכאן שלושה דברים:

לדעת ת"ק אין הבדל בין האיסור לסרס זכר לבין האיסור לסרס נקבה. בשני המקרים עוברים על איסור "לאו" והעובר על האיסור במזיד – חייב מלקות.

לדעת רבי יהודה המסרס את הנקבה איננו חייב מלקות.

גם לדעת רבי יהודה אסור לסרס נקבה[45], אם כי המסרס נקבה פטור ממלקות.

הרמב"ם[46] פסק להלכה כרבי יהודה[47], וכן פסק מרן המחבר בשו"ע[48] שהמסרס את הנקבה פטור אבל אסור. לדעת רוב הפוסקים[49] איסור סירוס נקבה הוא מדרבנן, אך לדעת הגר"א אף שאין איסור לאו בסירוס, יש בו בכל זאת איסור עשה מן התורה.

מתוך הדברים עולה שלדברי המגיד משנה  כריתת רחם או הרס רירית הרחם הן פעולות המוגדרות כסירוס אישה בידיים, אסורות מן התורה באיסור לאו לדעת ת"ק, אסורות מדרבנן לדעת רבי יהודה, והלכה כר' יהודה, כלומר הן אסורות מדרבנן.

 לעומת זאת לדברי הגר"א כריתת רחם או הרס רירית הרחם אסורות מן התורה באיסור עשה לדעת ת"ק, מותרות מן התורה לדעת ר' יהודה, והלכה כת"ק, כלומר הן אסורות מן התורה.

ד. איסור ביאה בקהל לאישה מסורסת

על פי הנלמד בתורה בפרשת פצוע דכא ובפרשת איסור הסירוס, פסול פצוע דכא מוגבל לפגיעה באיברים מאד מוגדרים: גיד[50], ביצים[51], ודרכי הזרע[52]. לכאורה מכאן פשוט שאין איסור פצוע דכא באישה שאין בה את האיברים הללו[53].

בצורה מפורשת יותר מציין ספר החינוך[54] שהגבלות החיתון המוטלות על סריס בידי אדם קיימות אך ורק בזכרים:

"ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים."

אע"פ כן מובאת בפוסקים[55] דעת יחיד של ר' דוד עראמה[56], המטילה פסול חיתון – איסור ביאה בקהל –  על אישה שסירסה עצמה ועשתה מעשה באברי הזרע שלה.

דעתו של מהר"ד עראמה לא נקבלה להלכה[57]. אע"פ כן הגרי"י וייס בשו"ת מנחת יצחק[58] כתב ש"אבל לעשות מעשה חיישינן גם לשיטתי' [של הרב עראמה]." עכ"ל.

מכאן נובע שבמצבים שאינם כרוכים בפיקוח נפש, גם אם אפשר למצוא היתר לכריתת רחם או להרס רירית הרחם מבחינת איסור הסירוס, בכל זאת ראוי לעשות מאמץ ולחפש דרכים חלופיות שאין בהם משום סירוס בידים ואשר אינם יוצרים חשש איסור ביאה בקהל לדעת מהר"ד עראמה.

 



[1].    תורת כהנים (ספרא) פרשת אמור פרשתא ז, פרק ז, אות יא; שבת קי, סוף עמ' ב.

[2].    ויקרא כב, כד.

[3].    איסורי ביאה, טז, י.

[4].    אבן העזר, ה, יא.

[5].    ספר החינוך, פרשת אמור,  מצוה רצא, שלא לסרס אחד מכל המינין.

[6].    תוספתא, עבודה זרה, סוף פרק אחרון [ח] (ט); מסכת סנהדרין, נו, ב.

[7].    ויקרא, יט, יד.

[8].    בבא מציעא, צ, ב.

[9].    בבא מציעא, צו.

[10].  הובאו בבית שמואל, אבן העזר, ה, ס"ק ט"ז.

[11].  הובא בהגהות מיימוניות דפוס קושטנטינה ה'רס"ט על הרמב"ם איסורי ביאה, טז, יג.

[12].  שאילתא קה.

[13].  כפי שדייק מדבריו ר' ישעיהו ברלין, שאילת שלום אות קכז על שאילתא קה.

[14].  הובאו בבית שמואל, אבן העזר, ה, ס"ק ט"ז.

[15].  איסורי ביאה, טז, יג.

[16].  קרית ספר,הלכות איסורי ביאה, סוף פרק טז.

[17].  מגיד משנה על הרמב"ם שם.

[18].  ע"פ בבא מציעא, צו, ב.

[19].  ספר החינוך שם.

[20].  דברים כג, ב.

[21].  איסורי ביאה טז, א-ב.

[22].  השגות הראב"ד על הרמב"ם שם.

[23].  הובאה בכסף משנה  שם.

[24].  ספר החינוך פרשת כי תצא, מצוה תקנט, שלא יקח סריס בת ישראל.

[25].  כדאי לדעת שהכנסיה הקתולית תמכה בימי הביניים ושנים רבות לאחריהם בסירוס נערי מקהלה קטינים, כדי למנוע את התבגרותם המינית הגורמת לעיבוי קולם.

[26].  המלבי"ם בשם הראשונים מסביר באופן דומה את האיסור על הבעל הראשון להחזיר גרושה שנישאה לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מהאחר (דברים כד, ד). לפי הסבר הראשונים, מטרת האיסור למנוע את התיעוב של פיתוי בני המעמד הנמוך להפרד מנשותיהם באופן זמני לטובת בני המעמד העשיר המשלם. בלשון המלבי"ם: "שמביא לדברים מתועבים להחליף נשותיהם, והעשירים יתנו עיניהם בנשי העניים להטעות את העני בדחקו שיגרש את אישתו על זמן ידוע בעד בצע כסף ומבטיחו שתשוב אליו עוד..." וכעין זה מובא בפירושו של רבי יהודה החסיד לתורה, דברים כד,  (פירושי התורה לר' יהודה החסיד, המהדיר: יצחק שמשון לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 207).

[27].  שלא כמו טעמו של הראב"ד בהשגות, פט"ו מאיסו"ב הל"ב: "והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה" עכ"ל. וכבר עמד על כך בשו"ת חת"ם סופר אבהע"ז סי' יז, וציין כי כמדומה "שהקשה קו' זו בספר מעין חכמה ואיננו אתי כעת".

[28].  ראה פרקים ג-ד להלן.

[29].  אבן העזר, סימן ה, סעיפים א-י.

[30].  = שופכה.

[31].  = אשכים.

[32].  = epididymis & vas deferens.

[33].  חזון אי"ש אישות, סי' יב, סוף אות ז; שו"ת אגרות משה, אבהע"ז חלק ד, סי' כח-כט.

[34].  מ' הלפרין, "איסתתים גובתא דשכבת זרע", עמק-הלכה שאלות ותשובות בעניני רפואה, חלק ב' (עורך: א' שטינברג), 176-179 (תשמ"ט); מ' הלפרין, סופרים וספרים: נשמת אברהם על שו"ע אהע"ז וחו"מ, אסיא מה-מו (יב:א-ב), 118-125 (תשמ"ט). וקדם לי בביאור הגמרא ביבמות הגאון ר' בן-ציון מאיר חי עזיאל, בספרו משפטי עזיאל, מהד"ת, חלק אבן העזר, סי' ו, וקדם לו ר' יהושע מקוטנא בישועות מלכו סי' יח.

[35].  יבמות עה, ב עו, א.

[36].  "ההוא עובדא דהוה בפומפדיתא, איסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים. סבר רב ביבי בר אביי לאכשורי. אמר רב פפא: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא? במקומה מבשלה, שלא במקומה לא מבשלה!"

[37].  חזון אי"ש אישות, סי' יב, סוף אות ז; שו"ת אגרות משה, אבהע"ז חלק ד, סי' כח-כט.

[38].  ראה אוצר הפוסקים אבהע"ז,סימן ה, סעיף ב, ס"ק יד, אות א. בניגוד לדעת המאירי, בית הבחירה, יבמות עה, א, בפירושו למשנה.

[39].  יבמות עו, א, שאם נסתם הנקב בגידכשר לבוא בקהל מפני שהוא מוליד.

[40].  תורת כהנים (ספרא) פרשת אמור פרשתא ז, פרק ז, אות יב.

[41].  "דמשמע שהשחתתם היא [רק] בתוך גופה, וזה לא שייך אלא בנקבה" [לעומת הזכר אותו ניתן לסרס גם על יד השחתה של כלי הזרע הנמצאים מחוץ לבטן התחתונה]. ביאור הגר"א על הספרא שם.

[42].  "בהם" ולא "בהן".

[43].  תוספתא מכות, ד, ד.

[44].  פטור ממלקות, אך אסור לביצוע מגיד משנה, איסו"ב טז, יא; שו"ע אבהע"ז ה, יא. ע"פ הכלל שפרט לחריגים בודדים, כל מקום שחז"ל השתמשו במושג פטור, כוונתם לשלול חיוב, אך לא לשלול את עצם האיסור (בד"כ מדרבנן). וכאשר רצו חז"ל להודיע על היתר הם השתמשו במושג "מותר" או "מותר לכתחילה". ראה שבת ג, א; מועד קטן יב, ב; סנהדרין סז, ב.

[45].  אמנם הט"ז באבהע"ז ה, ס"ק ו כתב שאין באישה איסור סירוס אפילו מדרבנן (אם כי קיים איסור השחתה). "אבל דעת הט"ז הוא דעת יחיד ואין להורות כמותו, אלא שאיכא איסור סירוס בנקבה כדמפרשי כל הפוסקים" (איגרות משה אבן העזר חלק ג, סי' יב ד"ה ורק להט"ז).

[46].  איסו"ב טז, יא.

[47].  כך ביאר את דבריו המגיד משנה שם. וכך משמע מלשון התוספתא הקובעת שמסרס אישה "חייב" לדעת ת"ק ו"פטור" לדעת רבי יהודה. הרי שהכרעת הרמב"ם שהמסרס אישה "פטור" היא כדעת רבי יהודה. אמנם הגר"א למד שלדעת ת"ק בתורת כהנים (פרשת אמור פרשתא ז, פרק ז, אות יב) אין חיוב לאו אלא איסור עשה מן התורה (ולדעת ר' יהודה אין שום איסור מן התורה) והרמב"ם פסק כת"ק. כלומר, לדעת הגר"א משמעות הביטוי "פטור" אותו כתב הרמב"ם על מסרס את הנקבה, משמעותו שפטור ממלקות אך עובר על איסור עשה מן התורה.

      אמנם הבנתו של הגר"א בדעת ת"ק שהמסרס את הנקבה איננו חייב [מלקות] אלא פטור ואסור [מן התורה] נסתרת לכאורה מדברי התוספתא (מכות, ד, ד) בה מפורש שלדעת ת"ק המסרס את הנקבה "חייב", ורק לדעת ר' יהודה המסרס אותה "פטור" (מצפה שמואל על התוספתא שם) וצע"ג.

      אמנם ניתן ליישב את שיטת הגר"א ע"פ דעת כמה ראשונים שמדבריהם נראה לכאורה שהתלמוד (שבת קיא, א) חולק על התוספתא ולומד כדעת הגר"א במחלוקת ת"ק ור"י בתורת כהנים. מדברי הרשב"א והרמב"ן על מסכת שבת שם, משמע שלדעת חכמים ביבמות פרק ו משנה ו, הסוברים שאישה אינה מצווה על מצות פו"ר, אין שום איסור בסירוס אישה. לכאורה נובע מכאן שלדעת ר' יהודה בתו"כ הקובע ש"אין נקבות בסירוס" בכלל לא קיים שום איסור בסירוס אישה, ושלא כדעת התוספתא במסכת מכות המבארת שגם לר' יהודה שהמסרס רק "פטור [ממלקות] אבל אסור", אך אין היתר לסרס אישה. (וראה אגרות משה חלק אבהע"ז ד, סי' לד ד"ה וכן התוס').

      ואם כן, יתכן והתוספתא במסכת מכות היא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקא (שאין הלכה כמותו) המחייב אישה במצוות פו"ר, בעוד שהסוגיא במסכת שבת הקובעת, לדעת הראשונים הנ"ל היתר סירוס באישה, היא (כמפורש שם) אך ורק לדעת חכמים הפוטרים אישה ממצות פו"ר. אם הנחה זו נכונה, שוב אין ראיה מהתוספתא כנגד ביאור הגר"א.

[48].  שו"ע אבהע"ז ה, יא.

[49].  החיד"א בברכי יוסף, אבהע"ז ה, ס"ק יד; אגרות משה אבהע"ז חלק ד סי' לד בדעת המגיד משנה על הרמב"ם שם, ובדעת פירוש ר' הלל על הספרא; מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב, סי' מז, דף ק, רע"ב (הובא בשו"ת יביע אומר חלק ח, אבהע"ז סי' יד אות ו. ועוד.

[50].  = שופכה.

[51].  = אשכים.

[52].  = epididymis & vas deferens.

[53].  בשו"ת חת"ם סופר חלק ג (אבהע"ז א) סי' כ, למד שאיסור סירוס האמור בפרשת אמור מתייחס אך ורק לשלשת האיברים הללו, בהם קיים דין פצוע דכא וכרות שפכה. ומשום כך אין איסור סירוס (מן התורה) באישה, שכן אין לה איברים אלו, וסירוס אישה נעשה באיברים אחרים. מסתבר לדעת החולקים על עיקרון זה של החת"ס בדיני סירוס (למשל לדעת ת"ק בתו"כ), בכל זאת מוסכמים דבר החת"ס לענין דיני פצוע דכא, שהן נוגעים רק לשלשת אברי הזכר ולא לאברי הנקבה, פרט לדעת מהרד"ע המובאת להלן.

[54].  ספר החינוך פרשת כי תצא, מצוה תקנט, שלא יקח סריס בת ישראל.

[55].  ברכי יוסף, חלק אבהע"ז סי' ה בשם מהר"ד עראמה בפירושו לרמב"ם. הובאו דבריו במנחת חינוך תקנט בקומץ מנחה; שו"ת מנחת יצחק חלק ד, סי' קכ; שו"ת יביע אומר חלק ח, אבהע"ז סי' יד אות ו. ועוד.

[56].  רמב"ם מהדורת פרנקל, ספר הליקוטים, איסו"ב, טז.

[57].  שו"ת יביע אומר חלק ח, אות ו.

[58].  שו"ת מנחת יצחק חלק ד, סי' קכ, ד"ה הנה מעולם.