דווח על שגיאה בעמוד זה  שלח לחבר  גרסת הדפסה

 

יח. הפלה

 

שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם [בראשית ט ו]

 

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, סנהדרין נז ב: משום רבי ישמעאל אמר [בן נח נהרג] אף על העוברין, מאי טעמיה דרבי ישמעאל, דכתיב 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', איזהו אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר במעי אמו.

תלמוד בבלי, סנהדרין נז ב: ותנא קמא, תנא דבי מנשה הוא, דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ושדי ליה האי 'באדם' אסיפא דקרא ודרוש ביה הכי, 'באדם דמו ישפך', איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם, הוי אומר זה חנק.

 

אבן עזרא: וטעם 'באדם' - בעדים, או לעיני הכל, או בעבור האדם שנשפך דמו.

 

רד"ק: אני אדרוש דם ההרוג אם אין עדים, אבל אם יש עדים על השופטים להרוג ההורג כמו שיראו מן הדין, זהו 'באדם', על ידי דיינים.

 

רבנו בחיי: פירוש 'באדם' - בפני אדם, כלומר בפני עדים.

 

משך חכמה: על דרך מליצה יתכן כי 'באדם' קאי על דיין, שנהרג בן נח [בימים הקדמונים] בדיין אחד.

 

הפלה מוזכרת עוד פעם אחת: שמות כא-כב [פר' משפטים].

* # *

מבחינה מדעית, כאשר ההפלה מתרחשת לפני 12 שבועות הריון (היינו 12 שבועות מהיום הראשון של המחזור האחרון, שהם 10 שבועות מראשית העיבור, באשה שיש לה מחזור ממוצע) היא מוגדרת כהפלה מוקדמת; וכאשר היא מתרחשת לאחר תאריך זה היא מוגדרת כהפלה מאוחרת.

אשה שעברה הפלה נקראת בלשון המקרא משכלה [1], ויש לה רחם משכיל [2]. בלשון חז"ל היא נקראת מפלת.

ההפלה מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: הפלה טבעית או עצמונית, והפלה מלאכותית.

להפלה טבעית מספר צורות, כגון הפלה צפויה, מאיימת, בלתי נמנעת, שלימה או בלתי-שלימה, הפלה שמנטיה, הפלה נדחית.

ההפלה המלאכותית מתחלקת לשתי קבוצות: הפלה טיפולית, שנעשית לפי החוק ועל ידי רופא; והפלה פלילית, המבוצעת בניגוד לחוק.

ביצוע הפלה מלאכותית, והלבטים המוסריים הנוגעים לבעיה זו, ימיהם כימי אנוש עלי אדמות. הבעיה חוצה את העולם כולו לרוחבו ולאורכו, ויש לה היבטים רבים - רפואיים, פסיכולוגיים, חברתיים, דמוגרפיים, מוסריים, פוליטיים, משפטיים ודתיים.

רקע מדעי

הפלה טבעית

שכיחות - הפלות טבעיות מתרחשות בשכיחות של 20-15% מכלל ההריונות הידועים, אך מגיעות לכ- 60% מסך כל ההריונות, כאשר במקרים רבים אין האשה יודעת כלל שהיא בהריון. אחוז ההפלות הטבעיות גבוה יותר בנשים מעל גיל 30 שנה. ככל שההריון מתקדם יותר, קטנים הסיכונים להפלה טבעית. 

סיבות - בכ- 40% מההפלות הטבעיות לא ניתן לאתר כל סיבה. בכ- 60% מההפלות הטבעיות ניתן למצוא אחת מהסיבות הבאות: בעיה גנטית, הורמונלית, אנטומית, זיהומית, מחלה כרונית של האם, או מומים בעובר.

הפלה מלאכותית

השיטות הטכניות לביצוע ההפלה נבדלות לפי גיל ההריון בעת ביצוע ההפלה:

בשליש הראשון של ההריון ניתן להשתמש בשיטות הבאות: א. תרופה הניתנת דרך הפה [3], אשר פועלת נגד הקולטנים הרחמיים של ההורמון פרוגסטרון, ובכך מונעת את המשך התפתחות ההריון. זוהי שיטה קלה ונוחה, שניתנת לביצוע רק בשלב מוקדם של ההריון, עד 3-2 שבועות; ב. ריקון הרחם על ידי הרחבה ושאיבה בואקום, או הרחבה וגרידה. שיטות אלו הן בשימוש בהריון עד 12 שבועות. השיטה הראשונה בטוחה יותר ומקובלת יותר. הרחבת צואר הרחם נעשית בעזרת החדרת צינוריות-מתכת בקטרים הולכים וגדלים בהדרגה. לאחר ההרחבה מחדירים צינוריות-ואקום, ושואבים את תוכן הרחם בעזרת משאבת-ואקום חשמלית. באופן חילופי ניתן להחדיר לרחם מכשיר גרידה חד, ולגרד את דפנות הרחם. יש המרחיבים את צואר הרחם וגורמים להפלה בעזרת פתילות המכילות פרוסטגלנדינים. היות ושיטות אלו כואבות, יש צורך בהרדמה מקומית או כללית.

בשליש השני של ההריון ניתן להשתמש בשיטות הבאות: א. הרחבה וגרידה - בשבועות 16-13 להריון ניתן עדיין להשתמש בשיטה זו, אם כי סיבוכיה וסכנותיה גדולים יותר מאשר בשליש הראשון להריון; ב. עירוי תוך-רחמי - בשבועות 22-16 להריון מקובל לבצע הפלה על ידי עירוי נוזלים שונים לתוך השק של מי-השפיר. ההפלה מתחילה תוך 24-12 שעות, ומסתיימת כעבור 24-12 שעות נוספות; ג. הזרקת פרוסטגלנדינים לתוך שק מי-השפיר.

דלול עוברים - בשנים האחרונות התפתחו שיטות לדילול עוברים, היינו הפלה של חלק מהעוברים בהריון מרובה-עוברים, והשארת חלק אחר של העוברים להמשך גדילה תוך-רחמית ולידה. קיימות שתי סיבות עיקריות לביצוע דילול עוברים: א.  בשיטות הפריה חדישות חוץ גופיות יכולים להיווצר מספר רב של עוברים, אשר מהווים סכנה לעצמם ולאם. הסיבוכים לאם נובעים בעיקר מעימדון דם וורידי עם סיכון לתסחיפים של קרישי דם לאיברים חיוניים. ככל שמספר העוברים גדול יותר כן גדולה הסכנה למוות תוך רחמי, ללידות פג  ולסיבוכים קשים לאחר הלידה. הפלת חלק מהם מאפשר את קיומם של הנותרים ומפחית את הסכנה לאם; ב.  בהריון שבו יש עובר תקין ועובר פגום, ניתן להפיל את הפגום ולהשאיר את התקין. קיימות שיטות אחדות לביצוע ההפלה של חלק מהעוברים, התהליך איננו כרוך בסיבוכים, וכיום ניתן לביצוע רק בעוברים עם שקי-שפיר נפרדים.

סיבוכים - הפלה מלאכותית כרוכה בסיכונים ובסיבוכים שונים, מיידיים ומאוחרים, וכן עלולה היא לגרום לתמותת אמהות.

הסיבוכים המידיים כוללים: קרע של הרחם, קרע של צואר הרחם, דימומים, זיהומים מקומיים וכלליים, תסחיפים ריאתיים, חום, כאבים, הרעלת מים, פירכוסים, הלם, פגיעה באיברים תוך- בטניים, הפרעות קרישה. כמו כן מצטרפים לרשימה זו כל הסיבוכים הקשורים להרדמה.

הסיבוכים המאוחרים כוללים בעיקר שתי קבוצות: בעיות נפשיות ובעיות פוריות. בין הפסיכיאטרים חלוקות הדעות ביחס להשפעה הנפשית על האשה כתוצאה מהפלה מלאכותית. במחקרים מבוקרים עולה כי כ- 10% מהנשים שביצעו הפלה מלאכותית, סובלות מבעיות פסיכיאטריות משמעותיות בעקבות ההפלה. בעיות אלו כוללות הפרעות בחיי האישות, נוירוזות קשות, התעוררות בעיות פסיכוטיות חבויות, ונטיה להתאבדות. כ- 25-15% מהנשים, שביצעו הפלה מלאכותית, סובלות מרגשות אשם, חרדה, דכאון, הרגשת אובדן, כעס, ירידה בהערכה עצמית, סיוטי לילה, והזיות. מתוארות הפרעות גם ביחס לילדים במשפחתה של אשה שעברה הפלה, כגון קושי בהתקשרות רגשית של האם עם הילדים, ועליה בשכיחות תיסמונת הילד המוכה במשפחות כאלו. המחקרים מראים שהפלה בגלל הריון בלתי רצוי על רקע 'סוציאלי' גורם לפחות הפרעות נפשיות, אך דווקא הפלות בעקבות ממצאים של פגמים גנטיים בעובר, כאשר ההריון היה רצוי, גרמו לבעיות נפשיות לאם בשכיחות גדולה יותר.

הבעיות העיקריות מבחינה מספרית הן סיבוכי הפוריות בעקבות הפלה מלאכותית. סיבוכים אלו כוללים עקרות משנית מוחלטת; הפלות טבעיות חוזרות; הריונות מחוץ לרחם; לידת פגים; לידת תינוקות במשקל נמוך; תמותת תינוקות; וסיבוכים אחרים בהריונות הרצויים הבאים. סיבוכים אלו הופכים להיות משמעותיים, ככל שעולה מספר ההפלות באותה אשה. ההנחה היא, שכ- 50% מהנשים העקרות הסובלות מעקרות מכנית, צורה המהווה 40-30% מסך כל סוגי העקרות, עברו בצעירותן הפלה מלאכותית, שגרמה  לעקרות זו. מרבית החוקרים סבורים, שאכן סיבוכי פוריות אלו הם תוצאה ישירה של ההפלה המלאכותית. מאידך, פורסמו מחקרים אשר ניתחו נתונים שונים מהספרות, ואשר העלו כי אין סיכון משמעותי לעתיד הפוריות של האשה כתוצאה מהפלות מלאכותיות, בעיקר אחרי הפלה אחת, ובשליש הראשון להריון. לפי דעות אחדות אין סיכון ממשי לפוריות גם אם ההפלה בוצעה בשליש השני, אך אין מספיק נתונים על כך.

תמותה - הפלה מלאכותית יכולה לגרום גם למות האם. שכיחות תמותת אמהות עקב הפלה מלאכותית בארה"ב היא מקרה אחד לכל  200,000 הפלות, ולעומת זאת בארצות מתפתחות התמותה היא 300 ויותר לכל  100,000 הפלות.

גורמי סיכון - גורמים המגדילים את סכוני התחלואה והתמותה כוללים הפלה בלתי חוקית, גיל מתקדם של האם, גיל מתקדם של ההריון, מחלות כרוניות באם, שיטות הפלה מסויימות, וסיבוכי ההרדמה. אכן, גם הפלה חוקית, למרות שהיא נעשית בתנאים רפואיים והיגייניים טובים, ועל ידי מומחים, איננה חופשית מסיכונים וסיבוכים.

יש להדגיש, שקיימות דעות שונות בין הרופאים ביחס להרבה מרכיבים חשובים בשיקולים הנוגעים להפלה. יש להניח שהם מושפעים, לפחות באופן חלקי ובתת-מודע, מהשקפות העולם של המחברים, כך שיש המבליטים את התוצאות החיוביות, ויש המבליטים את התוצאות השליליות, אך במקרים רבים חסרות עבודות מדעיות מבוקרות במידה הראויה מבחינה מדעית.

 

שכיחות - מבחינה מספרית מבוצעות הפלות  מלאכותיות, הלכה למעשה, במספרים גדולים מאד ברחבי העולם. לפי הערכה גסה מבוצעות בעולם 55 מיליון הפלות בשנה, מספר המתאים ל- 70 הפלות לכל 1000 נשים בגיל הפוריות, וליחס של 300 הפלות לכל 1,000 לידות חי. מספרים אלו הם משוערים בלבד, שכן במקומות רבים מבוצעות הפלות בלתי חוקיות ובלתי רשומות.

ההנחה המקובלת היא, שעל כל הפלה חוקית מתבצעות שתי הפלות בלתי חוקיות, כך שלמשל בשנת 1980 היו בישראל 44,124 הפלות, ובשנת 1987 היו בישראל 45,870 הפלות.

מקורות ראשוניים בחז"ל

הפלה טבעית

לפי חז"ל, רוב מעוברות יולדות ומיעוטן  מפילות [4], וכן הוא הדבר בבהמות, שרוב פרות מתעברות ויולדות [5].

סיבות - חז"ל מנו מספר סיבות להפלות טבעיות: בעוון שנאת חינם [6]; כלב נובח, המפחיד אשה הרה, וכן כל פחד אחר [7]; עובר שמריח ריח תבשיל, והוא מתאווה לו [8]; רוח מזרחית [9]; דריכת אשה מעוברת על צפורנים [10]; שתיית יין חי בכמות רבה [11].

מניעה - מצינו בחז"ל מספר עצות ופעולות למניעת הפלות טבעיות: כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום, אין אשתו מפלת נפלים [12]; בני המעמד התפללו בימי חמישי, שלא תפיל אשה פרי בטנה [13]; הכהן הגדול בצאתו מבית קדש הקדשים ביום הכפורים התפלל, שתהא זו שנה, שלא תפיל אשה פרי בטנה [14]; יוצאת אשה בשבת באבן תקומה, שהוא אבן שנושאות אותו נשים עוברות שלא יפילו, ולא אשה עוברה בלבד, אלא אפילו שאר הנשים, שמא תתעבר ותפיל [15]; ארץ ישראל, שאוירה טוב ומימיה טובים היא מקום מניעה להפלות [16].

שונות - הרואה גפן טעונה בחלום, אין אשתו מפלת נפלים [17].

חז"ל תיארו מצב של הפלה שמנטיה, היינו אשה שמפילה וחוזרת ומפילה [18].

במכת בכורות היו המעוברות המצריות מפילות את בכוריהן [19].

הפלה מלאכותית

בתורה מצינו סיבה אחת להפלה, והיא הכאת אשה הרה, שנאמר 'ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון וגו', ואם אסון יהיה וגו' [20]. מדובר בפסוק בהפלה עקב החבלה באם, והאסון מתייחס לאשה, היינו אם עקב ההכאה רק הפילה האשה ולא מתה, חייב המכה דמי הוולדות לבעל, אך אם מתה האשה, חייב המכה/הממית מיתה [21]. היוצא מהאמור, שלפי דעת חז"ל אין כלל איזכור בתורה על עצם איסור ההפלה, וכל הדיון נוגע רק לתוצאות בלתי רצויות של הפלה חבלתית.

בתלמוד מצינו דיונים בודדים על מצבים קיצוניים וחריגים הנוגעים להפלה מלאכותית [22]. מן המקורות הבודדים בתלמוד, דנו הפוסקים אם יש בהם ראיה לעצם איסור ההפלה ולדרגת חומרתו:

מן ההלכה של האשה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד [23], היו מהפוסקים שהוכיחו, שאין איסור חמור בהריגת העובר [24], אך רבים דחו ראיה זו מנימוקים שונים [25]. ויש מי שכתב להוכיח מהלכה זו, שדווקא כשהאשה יוצאת ליהרג מותר להרוג עוברה עמה, מכאן שבלא זה יש איסור להפיל את העובר [26].

יש שרצו להוכיח מדין האיסור על הבעל לשמש עם אשתו כשהיא מעוברת, מחשש לפגיעה בעובר [27], שאסור לעשות פעולות מכוונות להפלתו [28], אך דחו ראיה זו [29].

דיון מפורש וישיר בהפלה פלילית מצינו רק במקום אחד בתלמוד, ואף הוא מתייחס רק לגוי [30].

לכל הדעות חיי האשה קודמים לחיי העובר, ומאידך שווים הם מרגע שהיילוד יצא לאויר העולם, דבר הנלמד ממקורות המשנה והתלמוד [31].

בישראל היתה ההפלה נדירה מאד, וזהו אחד ההסברים למיעוט ההתיחסות התלמודית לנושא ההפלה.

פרטי דינים

הפלה טבעית

כללי - חלק ניכר מההלכות הנובעות מהפלה, אשר מתייחסות לאשה ולנולדים לאחר מכן, נוגעות הן להפלה טבעית והן להפלה מלאכותית.

חז"ל והפוסקים דנו בדיני יולדת הנוגעים למפלת. נידונו מצבים שונים של הפלה טבעית של עוברים פגומים ורקמות מהפלות, שנבעו מחוסר התפתחות עוברית, או ממומים קשים בעובר. ואמנם, מהגורמים השכיחים להפלה טבעית הם שינויים קשים במבנה גופו ואיבריו של העובר. ואף כי חלק מהתיאורים בתלמוד אינם מובנים לנו ואינם מוכרים לנו, יש מי שכתב, "שלא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע, שילד אדם כל מה שזכרתי פה, אבל זה אפשר, וכבר העידו יותר מזה, וכתבו הפילוסופים מה שהוא זר יותר מכל אלו הענינים הטבעיים, כולם הולכים על הרוב, ויפול בהם הזרות והפליאה" [32]. ולעומתו יש שכתבו, שעכשיו אין אנו בקיאין בכל הצורות הללו, ושאין להאריך בדברים הללו, שאין אנו בקיאים בדורות הללו בגווני שפיר ובשיעור שליא, ובכל הצורות שנמנו בחז"ל [33]. הלכך חוששים בהם לוולד מספק, ואין אנו מטהרים בזמן הזה בשום צורה, ומטמאים אותה כטומאת נקבה מספק [34], ואם כלו שבעה נקיים בתוך ארבעה עשר יום, אם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה [35].

עוד יש לציין, שחלק מהמצבים שתוארו על ידי חז"ל כמומים בעובר, נכונים גם ליילוד פגום [36].

צורות שונות של עוברים - יש צורות עובריות, שהמפלת אותם טמאה לידה, ויש שאין היא טמאת לידה; יש שהיא טמאה מספק ולחומרא כדין יולדת זכר ונקבה, ויש שהיא טמאה מספק כזכר וכנקבה וכנידה. וכל זה מעיקר דין תורה, אך בזמננו אין דיני נידה וזבה כך, ואין לה ימי טוהר כלל [37].

 

יש מצבים, שהמפלת איננה טמאת לידה, מן הטעם שאין לעובר שהפילה גדר של יצור אנוש, כגון המפלת עד ארבעים יום, חתיכת בשר, כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, דמות הר, דמות רוח ועוד; ויש שהטעם הוא משום שאינו יכול לחיות, כגון המפלת גוף אטום, וושטו אטום, גולגולתו אטומה, גוף שאינו חתוך ועוד. ולעומת זאת, באותם מקרים שהיא טמאת לידה, למרות הצורה המוזרה של העובר, הטעם הוא משום שצורה כזו מוגדרת כיצירה, כגון המפלת כמין בהמה חיה ועוף שפניו כפני אדם, כדמות נחש ועוד; או שקיים ספק שמא היה שם עובר שיכול היה לחיות, כגון חתיכת בשר ונמצא בה עצם, עין אחת או ירך אחת מן הצד, יד חתוכה ורגל חתוכה, שפיר מרוקם ושליא ועוד. ולפי זה יש לחקור, האם מותר לבצע הפלה מלאכותית בעוברים כאלה, שמתברר בוודאות על ידי אולטרא-סאונד או בדיקות מי שפיר, שמדובר במומים קשים ביותר, או בהפרעות אחרות, שלא יתכן שיחיו כלל, האם מותר להפילם, אפילו לשיטות הסוברים, שאיסור ההפלה הוא מדאורייתא מדין רציחה (ראה להלן), שכן אין ליצורים אלו דין נפש כלל, ויש לדמותם לוושט אטומה או גולגולת אטומה וכיוצ"ב, או שאין לנו להוסיף על מה שאמרו חז"ל, ובפרט שרוב הפוסקים סבורים, שאין אנו בקיאים בזמן הזה בצורות, כמבואר לעיל. אם כי יש להדגיש, שאמנם אין אנו בקיאים בצורות שתוארו על ידי חז"ל, אבל אנו בקיאים בצורות החדשות, וצ"ע.

דיני לידה ונידה - להלן סיכום המצבים שתוארו בחז"ל, הנוגעים לדיני לידה ונידה במפלת:

 

המפלת בתוך ארבעים יום להריון, ואפילו ביום הארבעים, אינה חוששת לוולד, ואיננה טמאת לידה [38], אבל חוששת משום נידה, אפילו לא ראתה דם [39]. והטעם מפני שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ונפקא מינה שמיד לאחר שספרה שבעה נקיים מותרת, ואינה חוששת לוולד [40].

המפלת ביום ארבעים ואחד, הרי היא כיולדת, ואם אי אפשר לדעת אם הנפל הוא זכר או נקבה, הרי היא צריכה לישב בטומאתה ארבעה עשר יום, וימי טומאתה שלא ראתה בהם עולים לה לספירת שבעה נקיים [41]; ואם היתה בהפלה צורת אדם, הנקראת שפיר מרוקם, הרי זו תשב לזכר ולנקבה [42]. לעומת זאת, אם הפילה שפיר שאינו מרוקם, איננה חוששת לוולד [43].

המפלת חתיכת בשר, אם יש עמה דם, טמאה משום נידה, ואם אין עמה דם - טהורה, ואין לה כלל דין לידה [44], ודינה כבשר מן החי של אדם [45]; הפילה חתיכה לבנה, אם נקרעה ונמצא בה עצם, הרי זו טמאת לידה [46].

המפלת כמין דגים וחגבים שקצים  ורמשים, אם יש עמהם דם - טמאה נידה, ואם לאו טהורה, שאין זו לידה כלל [47].

המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טהורים ובין טמאים, אם היו פניו כפני אדם הרי זה וולד, אף על פי ששאר הגוף דומה לבעל חיים, ואם ניכר אם הוא זכר או נקבה, תשב כיולדת זכר או כיולדת נקבה, ואם לא ניכר, תשב לזכר ולנקבה. אבל אם פניו דומים לבעל חיים, אף על פי ששאר הגוף דומה לאדם, אינו וולד, ואין אמו טמאת לידה [48]. יש להדגיש, שחז"ל דברו רק על "כמין" בהמה וכו', וגם במקומות שגרסינן "מין", היינו וולד הנראה כמו בהמה וחיה וכיוצ"ב, ולא ממש חיה, אף שדבר זה היה מקובל בעמים הקדמונים, שאשה יכולה להרות מבעלי חיים וללדת בעלי חיים, הרי חז"ל ידעו שאין אשה יכולה להרות מבעלי חיים [49].

המפלת וולד שגולגולתו אטומה, היינו חסרה, טהורה מטומאת יולדת, לפי שאינו וולד [50]. ויש שכתבו, שבזמן הזה אין אנו בקיאים בצורות הוולד, ולכן אמו טמאה אף בגולגולת אטומה [51]. 

המפלת עובר שוושטו נקוב, אמו טמאה, ואם וושטו אטום, אמו טהורה [52]. ובזמן הזה, אם נולד תינוק עם וושט אטום, ישתנה הדין, ואמו תהא טמאת לידה, והבא אחריו אינו בכור לירושה, כי תינוקות כאלו יכולים לחיות כיום [53].

המפלת גוף אטום, היינו שהיה חסר מטבורו ולמטה, אין אמו טמאת לידה [54].

המפלת בריה שפניה מוסמסים, היינו מעוכין קצת, אמו טמאת לידה [55], ואם פניה  טוחות, היינו שאין ניכרת בהם צורה כלל, אמו טהורה [56].

המפלת בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות אינו וולד, ואין אמו טמאת לידה [57].

נברא בעין אחת, או בירך אחת, אם הם מן הצד, אמו טמאת לידה, שהוא כחצי אדם, ואם הם באמצע, אמו טהורה, שהרי זו בריה אחרת [58].

המפלת בריית גוף שאינו חתוך, היינו שאין בו חיתוך איברים וצורה, אלא חלק כעין עיגול, או ראש שאינו חתוך, או יד שאינה חתוכה, אינו וולד, ואין אמו טמאה לידה. אבל המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה, הרי חזקתה שמוולד שלם הפילה, והיא טמאה לידה [59].

המפלת סנדל, היינו חתיכת בשר בדמות סנדל [60], תשב לזכר ולנקבה [61]. והטעם, שאין סנדל בלא וולד אחר.

המפלת שליא, תשב לזכר ולנקבה [62]. אך כיום אין נותנים לה ימי טוהר כלל [63].

הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליא, חוששין לשליא והרי הוא כוולד אחר, ואפילו אחר כ"ג יום תולים אותו בוולד [64].

האשה שהוחזקה מעוברת והפילה, ואין ידוע מהו, הרי היא בחזקת שהפילה וולד, ותשב לזכר ונקבה. אבל אם לא הוחזקה מעוברת והפילה, ואין ידוע מה הפילה, הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה [65]. 

המפלת וולד אחד, או וולדות הרבה, מביאה קרבן יולדת אחד לכולן, והוא שתלד כולן בתוך ימי מלאת, אבל אם הפילה אחר ימי מלאת, מביאה קרבן אף על השני [66].

כל אלו ששנינו, שאמן טמאה לידה, דינם כחי שמת לענין טומאה [67].

         עובר שמת בתוך הרחם והפילתו, דינו כחי שמת, ובבהמה יש לו דין נבלה, בין לעניין איסור ובין לעניין טומאה, ובאשה דינו כמת לטומאה ולאיסור הנאה [68].

 

דיני פדיון הבן - כל נפל שאמו טמאת לידה, כגון המפלת כמין בהמה וחיה ועוף, שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם, או סנדל, או שליא, או שפיר מרוקם, או שיצא הוולד מחותך איברים איברים הבא אחרי כל אחד מאלו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אמו טמאה לידה, כגון המפלת שפיר שאינו מרוקם, או כמין דגים וחגבים, או המפלת ליום ארבעים הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות [69], והמפלת עד ארבעים יום, בוודאי אין כל אפשרות שהיה ריקום איברים, ולדעת הכל הבא אחריו הוא בכור לפדיון, ויכולים לברך הברכות ללא כל פקפוק [70]. וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אינו פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכים על זה [71]. על כן, אם לא היה שום ריקום מבשר וקרומים, אין זה נקרא פטר רחם, וכשתלד בפעם הבאה ילד זכר, חייב אביו לפדותו בברכה [72]; אך יש החולקים על כך, וסבורים שהבא אחריו אינו פטר רחם, ואין צריך פדיון כלל [73]; ויש שכתבו לפדות בלא שם ומלכות, וברכת שהחיינו יברך הכהן, ויוציא את אבי הבן [74]. ויש מי שכתב, שעדיף לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש, אך אין צורך לטרוח על כך [75]. וכל זה כשבדקו את תוכן ההפלה, אבל אם לא בדקו, או בדקו ומצאו תוכן כעין בשר, אז יש לחוש לריקום, ולכל הדעות יפדה הבא אחריו ללא ברכה, וגם יפדה על מנת להחזיר את הפדיון, וגם לא יברך שהחיינו [76].

דינים שונים - הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה [77].

אשה שהפילה וחזרה והפילה, וחזרה והפילה, הוחזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתובה, ומותרת להינשא לאחר [78], ויש מהראשונים הסובר שתצא בלא כתובה [79], ויש מי שסבור שלא תינשא אלא למי שיש לו כבר בנים [80]. חזקה למפלת היא בשלש פעמים [81], ואין הבדל אם הפילה בכל שלשת הפעמים מאותה סיבה, או אם הפילה פעמיים מסיבה אחת, ופעם שלישית מסיבה אחרת [82]. אך אם ילדה וולד של קיימא, אף על פי שהילד נפטר, גם אם הפילה אחר כך מספר פעמים, אין כופים להוציאה [83]. יש מי שכתב, שאם אחת ההפלות היתה בחוץ-לארץ, יש מקום לתלות שאין היא עולה מן המנין [84]. נישאת לשני, ושוב הפילה שלש פעמים, לא תינשא אלא למי שיש לו כבר בנים [85].

אשה שהפילה לאחר מיתת בעלה, אף היא צריכה להמתין שלשת חדשי הבחנה [86]. יש מי שסבור, שאם יש עוד צד להיתר, יש להקל בזה [87], ויש הסבור שאין בזה שום צד להקל, ואפילו לא לסניף [88].

מפלת אין לה קול שהפילה [89].

האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והפילה אשתו - אינו נזיר [90].

אשה שהפילה לאחר ארבעים יום, דינה כיולדת לענין חלול שבת ואכילה ביום הכפורים [91]; ויש מי שכתב, שדווקא ביולדת, גם אם אומרת שאינה צריכה, מאכילים אותה בתוך שלשה ימים ללידתה,  אבל המפלת שאומרת שאינה צריכה, אין מאכילים אותה [92].

מי שהפילה פעמיים מחמת הצום, כשתחזור ותתעבר מותר לה לאכול ביום הכפורים, הן מחמת סכנת הוולד, והן מחמת חשש סכנה שלה [93].

הפלה מלאכותית

יסודות האיסור וטעמיו - בין הפוסקים והפרשנים קיימת תמימות דעים ביחס לעצם השלילה של ההפלה, וכמעט כולם מסכימים, שיש איסור כלשהו בגרימת הפלה. ברם, מוצאים אנו חילוקי דעות בדבר מהות האיסור, חומרתו וטעמו.

מהות איסור ההפלה - יש מי שכתבו, שאין כלל איסור הפלה בישראל, ומותר להרוג עובר בבטן אמו [94]. אך יש מי שכתב, ששיטה זו היא רק במקום סכנה לאם, אבל שלא במקום סכנה, אף הם מודים שיש איסור בהריגת עובר [95], ויש מי שכתבו, שאין זה אלא שיגרת הלשון, ואינו בדקדוק [96], ויש מי שכתב, שחלה בדבריהם טעות סופר, ובמקום 'מותר' צריך לומר 'פטור' [97]. אכן, רובם ככולם סבורים הפוסקים שיש איסור בביצוע הפלה, אלא שנחלקו בדבר אם האיסור הוא מדרבנן [98], או שאיסור ההפלה הוא מן התורה [99].

טעמי איסור ההפלה - מצינו שיטות אחדות בעניין זה:

לפי הזוהר, יש בהפלה משום סתירת בנינו של הקב"ה ואומנותו [100].

יש שכתבו, שטעם האיסור הוא משום חובל באם, או מזיק גוף האשה, או משום משחית, שישנו בגופו מכל שכן מממונו [101], אך מהאחרונים הקשו על טעם זה מסיבות שונות [102].

יש שכתבו לאסור הפלה מדין השחתת זרע [103], אך מהאחרונים הקשו על טעם זה מסיבות שונות [104].

יש שכתבו, שכיון שעצם ההפלה היא סכנה לאם, והמפלת בחזקת סכנה היא [105], אסור לאשה להכניס עצמה למצב סכנה [106]. אך דחו טעם זה, כי מה שאמרו שהמפלת בחזקת סכנה, הוא דווקא על ידי רעב או חבטה, אבל כשהדבר נעשה על ידי רופאים ותרופות אין בכך סכנה, ולא דברו מזה הראשונים, וכיום שהתמחו הרופאים, אין להמנע מהפלה, שיש לה הצדקה מטעם סכנה [107].

יש מי שכתבו לאסור הפלה מהטעם שעל ידי הריגת העובר מונע ממנו לקיים שבתות ומצוות בעתיד [108].

יש מי שכתב, שאם תהא הפלה מותרת בישראל, יש בזה משום חילול השם, שכן הכמורה מתנגדת לכך בכל תוקף [109].

יש מי שכתב לאסור הפלה מדין גזילה, היינו כמו שאסור לגזול ממונו של עובר, כל שכן שאסור לגזול ממנו חייו [110].

יש שכתבו, שאיסור הפלה הוא מדין רציחה [111]. אכן מצינו שיטות ראשונים ואחרונים, שבמפורש אינם סוברים איסור רציחה בהפלה [112].

יש שכתבו לאסור הפלה מהטעם הכללי של מניעת חיים מישראל, ביטול מצות פריה ורביה, ומיעוט הדמות [113].

ויש מי שכתב, שפשוט הדבר שאין בהריגת עוברים משום שפיכות דמים, אלא הוא איסור אחר, שאין אנו יודעים מה הוא [114].

העונש - ישראל המבצע הפלה אינו חייב מיתה בבית דין, גם לשיטות הסוברים שאיסורו מן התורה מגדר רציחה. מספר טעמים נאמרו על כך: חיוב מיתה חל רק על מי שהרג תינוק בן יום אחד, ודווקא משכלו חודשיו ויצא לאויר העולם, אבל ההורג נפל שאינו בר-קיימא פטור ממיתה [115], וכל שכן ההורג עובר שהוא פטור ממיתת בית דין; רק בן נח נהרג אף על העוברין [116], מכאן שישראל אינו נהרג על העוברים [117]; יש לחוש בכל  עובר שמא לא כלו לו חדשיו, והרי דינו כספק נפל, והוי התראת ספק [118]; בהריגת עובר יש ספק ספיקא, ספק שמא יהיה נפל, ואם תמצא לומר שיהיה בר קיימא, שמא יהיה טריפה [119]; עובר קודם שיצא לאויר העולם לאו בריה הוא [120], או לאו נפש הוא [121].

יש שכתבו, שדין ישראל המבצע הפלה הוא מיתה בידי שמים [122], אך יש שהקשו על שיטה זו ודחוה [123].

הוראות אמהיות להיתר הפלה

במקום סכנה לאשה מותר לבצע הפלה, אפילו בשלב הריון מתקדם ביותר [124]. יש מי שהתיר ההפלה רק כאשר אומדנת הרופאים היא גדולה, וקרוב לוודאי שיש סכנה [125]; יש שהתירו ההפלה גם כשיש ספק סכנה לאם מהמשך ההריון או הלידה [126]; ויש מי שהתיר אפילו על ספק רחוק לפקוח נפש האם [127]. יש מי שכתב, שההיתר הזה הוא רק בתנאי שכל הרופאים יסכימו לזה, אבל אם יש אחד שדעתו שאין סכנה, אין לבצע ההפלה [128].

יש הסבורים [129], שהיתר ההפלה הוא רק בסכנה לאם מעצם תהליך ההריון והלידה, כגון רעלת הריון, שיליית פתח, או מצגים פתולוגיים מסוכנים. אכן, רוב הפוסקים התירו ההפלה בכל הריון המסכן את האם, גם כשהסכנה נובעת מכך שהיא חולה במחלה אחרת, כגון מצבים קשים ומתקדמים של מחלת לב, מחלת כליות, יתר לחץ דם, סוכרת [130]. אכן, יש לציין כי מבחינה רפואית מעטים הם כיום המצבים, שמחלות כלליות באשה ניתנים לשליטה ולטיפול רק על ידי הפלה.

אם יצא כבר רוב ראשו, או רוב גופו של היילוד, והרופאים אומרים  שגם האם וגם העובר ימותו בוודאי, יש שכתבו שמותר להרוג היילוד כדי להציל את האם [131], יש שהסתפקו בדין זה [132], יש שאסרו הריגת העובר משיצא ראשו, אפילו אם יש סכנה לשניהם [133], ויש שהתירו לאם עצמה להרוג את העובר במצב זה כדי להציל נפשה, אבל לא לרופא [134]. אכן יש להדגיש, כי כיום אין כמעט מצבים רפואיים המסכנים את חיי האם, אשר מצדיקים הריגת עובר בשלבים כה מתקדמים של ההריון.

במקרה שנתגלתה מחלה ממארת באשה בעת הריונה, והטיפול יועיל לחיי שעה של האשה, אך בוודאי יזיק לעובר, ומאידך אם תמתין ללא טפול תוכל ללדת התינוק, אלא שמסכנת את חיי השעה שלה, או שסבורים שההריון יחיש את התפשטות המחלה, ועל ידי ההפלה יכולים להצילה לזמן מה - יש שכתבו, שמותר להפיל העובר לטובת חיי השעה של האם [135], יש מי שאסר לתת טיפול זה ולהמית העובר [136], ויש מי שהסתפק בדין זה, וסבור שההיתר יכול להיות רק בשב ואל תעשה, אבל לא להרוג בידים [137].

מעוברת שאין בה סכנה כעת, אך יודעים שהמשך ההריון או הלידה יביאוה לידי סכנה - יש שכתבו שמותר לבצע ההפלה עכשיו [138], שכן מותר להרוג את מי שעומד להיות רודף על שם סופו, ואין חילוק בדבר אם רודף הוא מיד או לאחר זמן, ובפרט אם כעת ביצוע ההפלה קל יותר, ואחר כך תצטרך ניתוח קיסרי [139], ויש שחולקים על כך [140]. יש מי שכתב, שאם הדבר הוא בספק ולא ברור, שלבסוף יצטרכו לבצע ההפלה, אסור לבצעה אפילו כשהעובר עדיין לפני ארבעים יום, ואם כבר ברור כעת שיצטרכו לבצע ההפלה, עדיף לבצעה בשלב שהאיסור קל יותר [141].

אשה שנתעברה על אף הסכנה, יש מי שכתב שאסור לבצע לה הפלה, אלא אם כן מדובר קודם ארבעים יום [142], שכן היא גרמה לזה שנצטרך להרוג את העובר, והרי זה כמו שפשעה; ויש מי שחולק [143], שכן דין זה דומה למי שהביא עצמו לידי סכנה בפשיעה, שדעת רוב הפוסקים שגם במקרה כזה מחללים עליו את השבת.

אשה שהרופאים אומרים שההריון הוא סכנה לה, אך היא מוכנה לקבל על עצמה את הסכנה, ומסרבת לבצע הפלה, הרשות בידה לעשות כן [144].

טעמים להפלה במקום סכנה לאם - בין הפוסקים והפרשנים מצינו מספר טעמים להיתר ההפלה לצורך הצלת האם:

יש הסבורים, שהטעם הוא שכל זמן שלא יצא לאויר העולם, לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל אמו [145].

יש הסבורים שהסברא של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" לא שייך בעובר, והלכך מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם, שדמה אדום יותר ממנו [146].

יש הסבורים, שלפיכך הורו חכמים, שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה, בין בסם ובין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה [147].

וכל זה הוא לשיטת הסוברים, שאיסור ההפלה הוא מן התורה, אבל הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, בוודאי מותר לעבור על איסור זה כדי להציל את האם. וכן לדעת הסוברים, שהטעם הוא משום חובל ומזיק לאם, הרי שלצורך בריאותה וחייה מותר לה לחבול בעצמה.

יש מי שהסביר, שאין אומרים כאן מן השמים ירחמו, ושומר פתאים ה', כי הסכנה כבר בפנינו [148].

מחלה נפשית - במקרים שההריון גורם למחלה נפשית באם, יש מי שאסר ההפלה [149], ויש שהתירו, משום שטירוף דעת הוא בכלל סכנת נפשות [150].

חשש התאבדות - מעוברת המאיימת להתאבד אם לא יבצעו בה הפלה, מותר לבצע ההפלה [151]. אמנם יש מי כתב, שבדרך כלל ניתן לטפל באשה כזו, ואין הצדקה רפואית להפלה [152].

סיכון בריאותי לאם - במקרים שההריון מחמיר את המצב הבריאותי הקודם של האשה, אך לא מסכן  את חייה, כגון החרפה במחלת לב או מחלת כליות, אבל ללא סיכון החיים - הדבר תלוי במחלוקת, אם איסור ההפלה הוא מן התורה או מדרבנן: לשיטות הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, אסור לבצע הפלה במקרים כאלו, ולשיטות הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, מותרת ההפלה, ובפרט כשיש אפשרות לצרף קולות אחרות, כגון פחות מבן ארבעים יום, או על ידי סם, וכיוצ"ב.

הריונות תכופים - באופן דומה יש לשקול הריונות תכופים זה אחר זה, כשהאשה חלשה מאד, או כשהיא סובלת מאנמיה, או כשהיא מניקה. ובכל מקרה יעשה שאלת חכם, ויש לשקול כל מקרה לגופו, הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, וכפי ראות עיני המורה [153].

סכנת איבר - במקרים שיש סכנת איבר לאם, כגון חשש לפגיעה בראיה או בשמיעה - יש מהפוסקים, שאסרו ההפלה [154]; ויש מהפוסקים שהתירו ההפלה, אפילו לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה [155].

ממזרות - אשה שהרתה למי שהוא אסור לה באיסור כרת או מיתה, ועקב כך יש לעובר דין ממזר - יש מהפוסקים שהתירו ההפלה [156], ויש שאסרו [157].

פנויה שהרתה - אסורה להפיל לכל הדעות, שהרי הוולד כשר לבוא בקהל. אמנם יש מי שנטה להתיר במקרה שיש פגם משפחה, בזיון וחילול השם [158].

נידה - אשה הרוצה שילדיה יהיו כשרים בתכלית הכשרות, ובכל זאת נכשלה ונתעברה באיסור נידה, אסור לה לבצע הפלה [159].

בת ישראל שנתעברה מגוי - אין לה היתר לבצע ההפלה. אכן אם מניעת ההפלה תגרום לה שלא תשוב לעמה ואלקיה, ובפרט אם זה לפני ארבעים יום, יש מקום לעיון נוסף [160].

אשת איש שנאנסה - מותר לה לנקוט באמצעים להפסקת הריון כזה מיד לאחר התשמיש [161]. 

מינקת - אשה שהרתה בזמן שמניקה ילד קודם, יש מי שהתיר להפיל, משום שיש לחשוש לסכנת הוולד היונק [162], ויש מי שדחה שיטה זו [163].

צער וסבל - לשיטות הסוברים, שאיסור ההפלה הוא רק מדרבנן, התירו ל"צורך גדול", או "צורך קלוש", או "סבל רב" [164]. אמנם אין מושגים אלו ברורים ומוגדרים דיים [165].

הוראות עובריות

שיטות הפוסקים - באופן כללי, לשיטת הסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה, ובפרט לשיטות הסוברים שעובר הוא נפש, אין כל הצדקה להפלתו, גם אם נדע בבירור שהוא וולד כזה שיחיה רק זמן קצר, וחולה כל העת, ולא יהיה בו שום דעת, ויצטרכו לטרוח עמו הרבה יותר מכפי יכולתה של האם, שכן יש גם בעובר זה איסור רציחה, כמו בעובר בריא ושלם [166], ודינו במובן זה כמו יילוד, שיש לו מחלות או מומים, שאין מי שיתיר הריגתו [167]. יש מי שכתב, שאף אם יש לחוש, שתחלה אמו מחמת הידיעה שהיא נושאת בקרבה תינוק פגום, לא שייך להתיר להרוג העובר [168], ויש מי שכתב, שאם האם מגיבה בצורה נפשית קשה, יש לשקול את ההפלה מטעמי מחלה נפשית של האם [169]. לעומת זאת, לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מדרבנן, התירו להפיל עוברים במצבים שונים של מחלות או מומים.

מצבים רפואיים שונים - בדרך כלל, יש להבדיל בין מצבים שקיימת הוכחה ברורה למומים או מחלות בעובר, כגון בדיקת אולטרא-סאונד חד משמעית המדגימה מומים קשים, או בדיקת מי שפיר חד משמעית המדגימה מחלה כרומוזומלית או מטבולית, לבין מצבים שקיימת רק השערה המבוססת על חישובים הסתברותיים למחלה או מום, כגון סיפור משפחתי, או זיהום תוך רחמי. וכן יש מקום להבחין בין מומים ומחלות הגורמות למוות תוך פרק זמן קצר, לבין הפרעות עובריות הגורמות לאיכות חיים ירודה, אך אינן ממיתות.

להלן מספר מומים ומחלות בעובר, שדנו בהם הפוסקים במפורש אם מותרת ההפלה:

מחלת תיי סקס - מדובר במחלה תורשתית, אוטוזומלית-רצסיבית, בשכיחות גדולה במיוחד בין יהודים אשכנזים יוצאי מזרח אירופה, וכן ביהודים יוצאי צפון אפריקה. היא נובעת מחסר אנזים אשר גורם להצטברות שומן מסויים במוח, עם הרס מתקדם של תאי העצב. המחלה מתחילה לבוא לידי ביטוי קליני בסביבות גיל חצי שנה, וגורמת לנסיגה התפתחותית קשה, עיוורון, פירכוסים והתקשות השרירים, ומסתיימת במוות בסביבות גיל 4-3 שנים. מחלה זו ניתנת  לאיבחון וודאי בשלב עוברי, על ידי בדיקת תכולת האנזים האופייני למחלה זו במי השפיר (שיכולה להתבצע בשבוע 16להריון), או בחומר הנלקח מסיסיות השליה (פעולה שיכולה להתבצע בשבוע 10-9להריון, שהם 56-42 ימים מתחילת העיבור). הדיון ההלכתי ביחס למחלת תיי-זקס נכון גם לגבי הרבה מחלות מטבוליות דומות למחלה זו, אשר ניתן לאבחנן בוודאות בשלב העוברי, והן גורמות למוות או לנכות קשה. יש מהפוסקים שהתירו ההפלה במקרה כזה [170], ויש שאסרו ההפלה במקרה זה [171].

תיסמונת דאון = מונגוליזם - מדובר במחלה כרומוזומלית, הנובעת בדרך כלל מכרומוזום עודף במספר 21. המחלה מתבטאת בתווי פנים וגוף אופייניים, פיגור שכלי בדרגות שונות, פיגור גופני, וכן מחלות ומומים נילווים בשכיחות גדולה יותר מאשר באוכלוסיה הכללית, כגון היצרות התריסריון, מומי לב, נטיה לזיהומים וסרטן הדם. המחלה ניתנת לאיבחון וודאי בשלב עוברי, על ידי מציאת המבנה הכרומוזומלי האופייני בתאים המבודדים ממי השפיר, או בחומר הנלקח מסיסיות השליה. הדיון ההלכתי ביחס לתיסמונת דאון נכון גם לגבי הרבה מחלות כרומוזומליות דומות לתיסמונת זו, אשר ניתן לאבחנן בוודאות בשלב העוברי, והן גורמות לנכות פיזית ו/או נפשית בדרגות שונות. יש מי שהתירו ההפלה במקרה כזה בתנאים מסויימים [172], ויש שאסרו [173].

אנאנצפלוס - מדובר במום קשה ביותר במבנה המוח והגולגולת, עם חסר המוח הגדול, וחלקים גדולים מעצמות הגולגולת. תינוקות אלו, אם נולדים חיים, מתים תוך מספר ימים או שבועות. המחלה ניתנת לאיבחון וודאי בשלב העוברי, בעזרת בדיקת רמת חלבון עוברי בדם האם, או במי השפיר, ובעזרת אולטרא-סאונד. יש מי שהתיר הפלת עובר כזה, אפילו לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה מדין רציחה [174].

מחלת אדמת של האשה המעוברת - מדובר בנגיף האדמת אשר גורם למחלה קלה באשה, אך עלול לחדור לרקמות העובר, ולגרום לו למומים רבים. ככל שההדבקה מתרחשת בשלב הריון מוקדם יותר, הסיכון למומים בעובר גדול יותר. בין המומים והפגיעות האפשריים: מומי לב, ירוד בעין, ראש קטן, פיגור שכלי, דלקת הרשתית, חרשות ועוד. יש להדגיש, שגם מחלות נגיפיות אחרות של האם ידועות או חשודות כגורמות למומים בעובר. אכן, לאור תוכניות החיסון ההמוניות והיעילות נגד מרבית המחלות הנגיפיות, יש להניח שבעתיד הקרוב יפחתו מאד הבעיות מסוג זה. הפגיעה בעובר איננה ניתנת לאבחנה טרום לידתית וודאית, והיא נקבעת בעזרת חישובים הסתברותיים בהתאם לגיל ההריון, ולאחר שהוכח בבדיקות מעבדתיות, שהאם אמנם חלתה באדמת בעת ההריון. יש שהתירו ההפלה במקרה כזה [175], ויש שאסרו [176].

 

תרופות שנלקחו על ידי האשה בעת  ההריון, או חשיפת האשה המעוברת להקרנה רנטגנית - קיימים תכשירים ותרופות שונים, אשר עלולים לפגוע במבנה חלקים שונים של העובר, או בתיפקודו השכלי, אם הם נלקחו על ידי האם בעת ההריון, ובעיקר בשלבים המוקדמים של ההריון. התרופה שהתפרסמה במיוחד היא התלידומיד, אשר גרמה למומים קשים במבנה הגפיים של היילודים. כיום מוכרות תרופות רבות שגורמות למומים בעובר, והן מכונות תרופות טרטוגניות. הפגיעה בעובר איננה ניתנת לאבחנה טרום לידתית וודאית, והיא נקבעת בעזרת חישובים הסתברותיים בהתאם לגיל ההריון, ובהתאם לסוג התרופה ולכמותה. יש מי שהתיר ההפלה במקרה של תרופות טרטוגניות [177], ויש מי שאסר [178]. באופן כללי יש לומר, שדין התרופות וההקרנות כדין האדמת [179]. ביחס להקרנות באשה מעוברת יש להדגיש, שבדרך כלל אין ההקרנות, במנות מקובלות של צילומי רנטגן אבחנתיים, מסוכנות לעובר.

דילול עוברים - אם ריבוי העוברים מהווה סכנה לאם, בוודאי מותר להפילם, כולם או חלקם, כדי להצילה [180]. אם אין סכנה לאם, אלא סכנה לחלק מהעוברים, מותר להרוג חלק מהעוברים, כדי להציל את הנותרים [181], ובכל מקרה עדיף לבצע את דילול העוברים לפני ארבעים יום להריון, אם הדבר אפשרי [182]. דילול עוברים לצורך הפלת עובר פגום והשארת עובר תקין תלויה במחלוקת הפוסקים אם מותר להפיל עובר פגום. ואסור לדלל עוברים בשבת, אלא אם כן הוא מצב של פקוח נפש.

תנאים בביצוע ההפלה

הרופא המבצע - יש שכתבו, שההפלה מותרת דווקא אם שאלו לשני רופאים, זה שלא בפני זה, ושניהם אומרים שיש חשש סכנה בדבר [183], ויש מי שהסתפק בכך [184]. ואם מדובר ברופא ירא שמים, הרי הוא נאמן לבדו [185].

בכל מקרה יש להתייעץ עם רופא מומחה ובקי ככל האפשר, כי קיימת סכנה לאשה בהפלה [186].

אם יש היתר להפלה, עדיף שתיעשה על ידי רופא יהודי, ולא על ידי רופא שאינו יהודי [187], אך במקום שאי אפשר על ידי ישראל, מותר לרופא גוי לבצע את ההפלה [188].

יש מי שכתב, שבכל ההוראות הנוגעות להפלה יש להזהר מאד, כי הרופאים מזלזלים מאד לקבוע סכנה, במקום שאין כלל סכנה [189].

סיוע להפלה - יש הסבורים, שאסור אפילו לסייע להפלת עובר, כשאין מצב המתיר את ההפלה, בין ביהודיה ובין בנכרית [190], ואפילו אם יכולה להשיג רופא אחר, ואפילו אם היה בזה חשש איבה [191].

המרדים נחשב כמסייע לרופא המבצע את הפלה, ולכן עליו לברר היטב אם ההפלה היא בהיתר או לא, בין בארץ ובין בחו"ל. אם ההפלה נעשית ליהודיה, ואין היתר להפלה על פי דין, אסור לו לסייע, אפילו אם כרוך הדבר באיבוד משרתו ופרנסתו [192]. ואם ההפלה נעשית לגויה, מותר בדיעבד למרדים יהודי לבצע ההרדמה [193], ולא חל עליו הלאו מן התורה של לפני עיור לא תתן מכשול [194].

רופא שמבצע סריקות על-קוליות בנשים הרות, ויודע שאם יאבחן מום בעובר, יחליט רופא הנשים לבצע הפלה לאשה, איננו חייב להפסיד כל ממונו ופרנסתו, ולהימנע מבדיקות אלו [195].

יש שהסתפקו בשאלה, אם אנסו רופא לבצע הפלה, אם דינו שיעבור ולא יהרג, או יהרג ולא יעבור [196]. ופשוט שהספק הוא רק לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מאביזרייהו דרציחה, אבל החולקים על כך, וסבורים לאסור מטעמים אחרים, או שכל האיסור הוא מדרבנן, ברור שיעבור ולא יהרג.

שלבי ההריון - לפי הגמרא, עובר עד ארבעים יום הוא מיא בעלמא [197]. יש מהפוסקים הסבורים, שלעניין הפלה יש קולא רבה בעובר עד ארבעים יום, ואין איסור להפילו, או שהוא סניף להיתר הפלה [198]; ויש הסבורים, שהפלת עובר קודם ארבעים יום אסורה מן התורה, כמו לאחר ארבעים יום [199]. לפי התחשיב המקובל כיום, שלפיו מחשבים את שבועות ההריון מהיום הראשון לווסת האחרון, מקביל תאריך זה לסוף השבוע השביעי להריון.

הכרת עובר היא לאחר שלשה חדשי הריון [200], ויש מהפוסקים שקבעו גיל זה לזמן משמעותי מבחינת ההלכה, כך שקודם שלשה חדשים יש מקום להקל בשעת הצורך בהפלה [201], אך יש מי שדחה חילוקים אלו כסברות כרס [202].

יש מי שחידש, שבשעת הצורך ניתן לבצע הפלה עד שבעה חדשי הריון, ורק לאחר גיל הריון זה אין להפיל עובר, גם אם הוא פגוע, כי בגיל כזה העובר כבר חיוני ובא לידי גומרו [203]. אך דחו דבריו, מטעם שזו סברת כרס, ולא מצינו כל מקור הלכתי לזמן כזה [204].

ישבה על המשבר הוא השלב שבו נעקר הוולד לצאת, שאז ממתינים לאשה היוצאת ליהרג עד שתלד [205].

לאחר שיצא העובר ברובו [206], או משיצא ראשו [207], אסור להורגו, שאין דוחים נפש מפני נפש [208]. רובו היינו עד הטבור [209], וראשו היינו רוב ראשו, שהוא משתצא פדחתו, או רוב פדחתו [210]. אם יצא דרך מרגלותיו, היינו בלידת עכוז, השיעור הוא  רובו של וולד [211], ואם יצא כדרכו, השיעור הוא ראשו [212].

שיטות ביצוע ההפלה - יש פוסקים הסבורים, שהפלה באמצעות סם, כגון על ידי פיטוצין או פרוסטגלנדינים, אינה אסורה כי אם מדרבנן, ולכן יש להעדיפה במקום שיש היתר לעצם ההפלה [213].

מעמדו של הבעל - יש צורך בהסכמת הבעל לביצוע הפלה, גם כשהיא מותרת [214], אלא אם כן הדבר נעשה לצורך פקוח נפשה של האשה.

אשה שביצעה הפלה, אפילו היה זה באיסור, אין הבעל יכול לגרשה בעל כורחה [215].

פרטים נוספים בדיני הפלה

דיני נזיקין הנוגעים להפלה - הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף על פי שלא נתכוין, חייב בדמי וולדות לבעל, ונזק וצער לאשה [216]. ומה שחייבה התורה דמי וולדות לבעל, הוא משום שבדרך כלל ההורג אדם חייב מיתה, ולכן נפטר מתשלומין מדין קם ליה בדרבה מיניה, אבל בעובר שאין חיוב מיתה נשאר חיוב הממון, ובעצם החיוב הוא לעובר והוא מנחיל את הממון לאביו. דין זה נכון גם אם הפיל עובר ממזר [217]. אף כשנתגרשה האשה, נותן דמי הוולדות לבעל, ואפילו בא עליה בזנות זיכתה לו התורה את דמי הוולדות [218], ואפילו יש לה עכשיו בעל אחר, דמי הוולדות הן לבועל שהוא בעל ההריון [219].

מלבד דמי הוולדות עצמם, חייב לשלם לבעל גם דמי שבח וולדות, היינו מה שהאשה משבחת על ידי עיבורה [220].

יש מי שכתבו, שדין תשלומי וולדות לבעל הוא קנס [221].

חז"ל למדו מהפסוק, שאינו חייב בדמי וולדות, אלא אם הכה את האשה במקום עוברה [222], או כנגד החלל כולו [223]; אבל אם הכה אותה ביד או ברגל והפילה, אינו חייב בדמי הוולדות. יש שפסקו הלכה כשיטה זו [224], אך פוסקים אחרים לא הביאו כלל דין זה [225].

אם הפיל את העובר בתוך ארבעים יום, לשיטות אחדות פטור לגמרי, ולשיטות אחרות חייב מספק לאביו [226]. ואם לא הרג את העובר, אלא חבל בו והזיקו, ונולד בעל  מום, לשיטות ראשונים אחדים חייב בדמי נזק לעובר עצמו, והאב יורש את דמי הנזק; ולדעת ראשונים אחרים פטור לגמרי, או שחייב דמי הוולדות לאם [227].

רופא שביצע הפלה ללא הסכמת הבעל, ולא היתה האשה במצב של פקוח נפש, חייב בתשלום דמי הוולדות לבעל [228], ויש מי שהסתפק במקרה שהבעל מעכב אשתו מלבצע הפלה, והיא בכל זאת ביצעה פעולה זו - האם היא, או הרופא המפיל, חייבים לשלם דמי וולדות לבעל [229]. אם רופא הפיל ברשות האם, לשיטות אחדות חייב בדמי הוולדות לאב, ורשות האם לא משנה דבר, ואם מת האב לפני החבלה, פטור לגמרי כי מועילה רשות האם; ולשיטות אחרות חייב ליורשי העובר, וייתכן שחייב לאם או פטור לגמרי [230]. ואם הפיל ברשות האב, ייתכן שלא מועילה רשותו לפוטרו מדמי הוולדות, וייתכן שפטור [231]. בכל מקרה שהאשה במצב של סכנה, וההפלה בוצעה כדי להצילה, אין הרופא חייב לשלם דמי וולדות לבעל [232].

נהג פושע, שפגע באשה הרה והפילה עוברה, חייב בדמי וולדות לבעל [233].

בזמן הזה, שאין בית דין מגבים נזקים, מסתבר שגם דמי וולדות אין מגבים, אולם מנדים אותו עד שיפייסנו, וכן אם תפס אין מוציאים מידו, ועל כל פנים בדיני שמים ודאי חייב [234].

מתה האשה או  ניזוקה - החובל באשה הרה ומת הבעל אחר כך, נותן דמי הוולדות ליורשי הבעל [235]. ואם חבל באשה הרה אחר מות בעלה ויצאו ילדיה - יש הסוברים, שמשלם דמי וולדות לאם [236]; ויש הסבורים, שדמי הוולדות ליורשי הבעל [237].

הנוגף את האשה המעוברת ויצאו ילדיה ומתה האשה, אף על פי שהיה שוגג, הרי זה פטור מן התשלומים [238]. במה דברים אמורים כשנתכוון לאשה, אבל אם נתכוון לחברו ונגף את האשה ומתה, יש אומרים שמשלם דמי הוולדות [239], ויש אומרים שגם אם לא נתכוון לאשה - פטור מתשלומים [240].

המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין, היינו במצב שהריגת העובר מותרת כגון במקשה ללדת, והזיק לאשה בשעת הפעולה - אם עשה כן בשוגג, הרי הוא פטור, במזיד חייב, מפני תיקון העולם [241], ודינו מסור לשמים [242].

כהן שהכה אשה הרה במזיד והפילה, לא נפסל מלישא כפיו, שאין דינו כהורג נפש, כי אין לעובר חזקת חיות, כיוון שעדיין לא יצא לאויר לעולם [243]. אך רופא כהן המבצע הפלות בניגוד להלכה, אסור לישא כפיו [244], כי דינו כמו כהן שהרג את הנפש [245].

המבצע הפלה בשבת - יש סבורים, שהוא חייב מיתה, מדין נוטל נשמה [246]; ויש הסבורים, שאין איסור נוטל נשמה בהמתת עובר [247]. אכן לכל השיטות אם יש צורך בהפלה כדי להציל את האם מותר לבצעה גם בשבת ככל דיני פיקוח נפש.

בית דין - אשה מעוברת, הנמצאת בדין ודברים בפני בית דין, וטוענת שהמשך הדיון יגרום לה צער וחוששת שתפיל, יש לבית הדין לעכב את המשך הדיון עד שתלד [248].

גוי וגויה בדיני הפלה

אסור לגוי להפיל עובר, ואם עשה כן חייב מיתה, שכן בן נח נהרג על העוברים [249].

האיסור חל הן על רופא יהודי המבצע הפלה במעוברת גויה, והן על רופא גוי המבצע הפלה בין ביהודיה ובין בגויה [250].

במקרה שהעובר הוא פחות מארבעים יום, אין הגוי חייב עליו אם הפילו [251].

במקרה של סכנה לאם במהלך ההריון או הלידה, מותר לבצע הפלה גם בגוי [252], ויש מי שאסר [253]. ואם יש רק ספק סכנה, אסור לגוי לבצע הפלה [254].

 

מקורות והערות

 

[1] שמות כג כו, וברש"י שם; [2] הושע ט יד; [3] התרופה היא מיפפריסטון, וידועה בשם 'הגלולה הצרפתית'. יעילותה גדולה יותר בשילוב עם פרוסטגלנדינים. התכשיר הזה מעורר התנגדות רבה בחוגים שונים, עקב היותו מכשיר המגביר את ההפלות החופשיות, שכן הוא ניתן לשימוש בקלות רבה, ללא צורך במיומנות כלשהי; [4] יבמות קיט א; בכורות כ ב; [5] ב"ב צג א; [6] שבת לב ב; [7] שבת סג ב; ב"ק פג א; ב"ב צג א. וראה ילקוט שמעוני, אסתר ד ד, שאסתר המלכה הפילה את עוברה בפחדה; [8] יומא פב א. וראה שם, שמחמת כן מותר להאכיל את המעוברת אפילו ביום-הכפורים. וראה באבות ה ה, וביומא כא א, שהוא מעשרה נסים שנעשו במקדש, שלא הפילה אשה מריח בשר הקודש; [9] גיטין לא ב, ובתוס' שם ד"ה שדיא; [10] נידה יז א; מו"ק יח א. וראה במו"ק שם, שבבית המדרש אין אנו חוששים לזריקת צפורנים, כי נשים לא שכיחות שם. ובטעם הדבר, שדריכה על צפורנים גורמת להפלה ראה בנמוק"י מו"ק שם; ס' שמירת הגוף והנפש, ח"א, סי' סח אות טו. וכבר התפלא בס' אומר השכחה, למה אין מובא דין זה ברמב"ם ובטושו"ע. וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ה סי' רסה, ובס' שמירת הגוף והנפש, ח"א, סי' סח אות כא, מה הדין במי שהניח צפורניו תחת אשה מעוברת והפילה. וראה עוד בס' תורת היולדת, פ"ס הע' ט; [11] נידה כד ב; [12] ברכות ה ב. וראה ברבנו יונה על הרי"ף, שם; [13] תענית כז ב; [14] לפי נוסח הפיוט בעבודה של מוסף יום הכפורים. אכן, במקורות התלמודיים והמדרשיים של תפילת הכהן הגדול, אף שיש ביניהם שינויי נוסחאות, לא נמצא באף אחד מהם נוסח זה כלל - ראה יומא נג ב; ירושלמי יומא ה ב; ויקרא רבה פ"כ; תנחומא אחרי ג, וכן ברמב"ם עבודת יוהכ"פ ד א. וראה בפירוש המחזור של ד. גולדשמידט, על הפיוט הנ"ל, שאמנם הוסיפו הפייטנים פיוטים שונים, כך שלא נכונה הכותרת "וכך היתה תפילתו של כהן גדול וכו', ואכן יש נוסחי תפילה אחרים שהוסיפו "וכן אנחנו מתפללים לפניך", או שינו את הכותרת, כגון "ובכן כמו ששמעת תפילת כהן גדול בהיכל, כמו כן מפינו תשמע ותושיע"; [15] שבת סו ב; רמב"ם שבת יט יד; טושו"ע או"ח שג כד. וראה בפמ"ג שם מש"ז סקי"ג, ומ"ב שם סקע"ח; [16] מדרש אגדה עה"פ שמות כג כו, הובא בתו"ש שם, אות שמו; [17] ברכות נז א; [18] יבמות סה ב; [19] שמות רבה, יז ה; [20] שמות כא כב-כג; [21] מכילתא דרשב"י משפטים פ"ח; ב"ק מב א; תרגום יונתן עה"פ. זאת בניגוד לתרגום השבעים, פילון האלכסנדרוני, וכן השומרונים והקראים, שלדעתם אם נגמרה צורתו חייב מיתה על הפלת העובר, ואם טרם הושלמה צורתו חייב ממון לבעל. ולעומתם יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ד, פ"ח סי' לג, פירש כמו חז"ל, וראה בס' הרפואה והיהדות, עמ' 216 על דעתו של יוסף בן-מתתיהו. וראה עוד על הדעות החורגות מדעת חז"ל הללו בס' הרפואה והיהדות, שם, ובאנציקלופדיה העברית, כרך טו, ע' הפלה, עמ' 89; [22] משנה אהלות ז ו; תוספתא גיטין ג יג, ושם ב"ק ו ו; סנהדרין עב ב; ערכין ז א; [23] ערכין ז א; רמב"ם סנהדרין יב ד; [24] צדה לדרך פ' משפטים; שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צט; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מז; עמוד הימיני סי' לב; [25] משום שחיות העובר תלויה באמו, ולכן הרי זה כאילו נגמר דין שניהם למיתה - מרכבת המשנה על המכילתא, משפטים פ"ד, תוס' סנהדרין פ ב ד"ה עובר; או משום שגזירת הכתוב היא, ומתו גם שניהם, לרבות את הוולד - תוס' סוטה כו א ד"ה מעוברת; או משום שעובר ירך אמו - שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צז, הגה' היעב"ץ נידה מד ב; או משום שהאם המחוייבת מיתה אין לענות את דינה, ולכן אין מתחשבים בוולד - שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כה; והר"ן בחידושיו לחולין נח כתב, שלא חיישינן להריגת העובר במצב כזה. וראה עוד בשו"ת חות יאיר סי' לא, ושו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מב, מה שדחו הראיה מערכין הנ"ל; [26] שו"ת זרע אמת חיו"ד ח"ב סי' קטז; [27] יבמות מב א; נידה לא א; [28] שו"ת תורת חסד סי' מב אות כט; שו"ת פני לוי סי' כא; [29] שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; [30] סנהדרין נז ב; [31] משנה אהלות ז ו; סנהדרין עב ב; [32] הרמב"ם בפיהמ"ש נידה ג ב. יתר על כן, שיטת הרמב"ם, שמי שמכיר את הצורות, יש לו לדון בכל הצורות הללו גם בזמן הזה - רמב"ם איסורי ביאה יא יב; כס"מ איסורי ביאה י ח. ואמנם הרמב"ם לשיטתו מנה בהל' איסורי ביאה פ"י את כל חילוקי הצורות השונות של עוברים המוזכרים בתלמוד; [33] הראב"ד בס' בעלי הנפש, הובא בדברי חמודות על הרא"ש נידה פ"ג סק"י, וכן משמע שיטת הראב"ד באיסורי ביאה יא יב; מ"מ וכס"מ איסורי ביאה י ח, בשם הרמב"ן והרשב"א; הרא"ש נידה פ"ג סי' ד; דברי חמודות שם; טושו"ע יו"ד קצד ג; [34] טושו"ע שם; ש"ך שם סק"ג; [35] טושו"ע שם. וראה בדין חישוב שבעה נקיים של נידה, וי"ד ימי טומאה של נקבה - בש"ך יו"ד קצד סק"ד, וקיצושו"ע קנח א, ולעומתם בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסט; שו"ת מלמד להועיל, ח"ב סי' סח; חכמת אדם כלל קטו סע' כא; ובמחצית השקל ובאר היטב שם; [36] ואמנם הרמב"ם שינה הלשון בחלק מהדוגמאות הללו, ובמקום "המפלת" כתב "היולדת", וכן כתב בשו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' קו; [37] וכמבואר ברמב"ם איסורי ביאה פי"א. וראה בחזו"א יו"ד סי' קי באריכות, בדיני טומאת לידה ביולדת צורות משונות; [38] נידה ל א; רמב"ם איסורי ביאה י ב; טושו"ע יו"ד קצד ב. וראה בש"ך סק"ב; ובלחם ושמלה ובמחצית השקל שם; [39] שו"ע שם; [40] רמ"א שם. אמנם ראה בטהרת הבית שם, שהביא מחלוקת ראשונים בשאלה זו, שיש הסוברים שהמפלת בפחות מארבעים יום איננה חוששת אפילו משום נידה - שאילתות, שאילתא פה, רז"ה בסלע המחלוקת סי' ג, ראב"ן סי' שלז, ראבי"ה ח"א סי' קפד, מאירי ריש פ' המפלת; ולעומתם יש פסקו שחוששת משום נידה - ראב"ד בעלי הנפש שער הפרישה עמ' כג, ס' האשכול רסי' מ, רמב"ן הל' נידה פ"ז הט"ו, רשב"א תורת הבית דקפ"ו ע"ב, רא"ה הל' נידה פ"ד ה"ד, ס' החינוך מ' קסו. וראה בהעמק שאלה שאילתא פה; [41] נידה ל א; רמב"ם איסורי ביאה י ב; [42] נידה כד ב; רמב"ם שם; [43] נידה כד ב; רמב"ם איסורי ביאה י ד; טושו"ע יו"ד קצד ג; [44] נידה כא א. וראה בגמ' שם פרטי דינים ביחס לצבעי החתיכה. וראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ה מאיסורי ביאה הי"ג והי"ד, ובמ"מ ומגדל עוז שם; [45] חזו"א יו"ד סי' קי אות א; [46] נידה כא ב; רמב"ם איסורי ביאה י ד. וראה במ"מ ובכס"מ, שהביאו מחלוקת הרשב"א והרמב"ן אם בקיאים אנו בדין זה; [47] נידה כא א; שם כב ב; רמב"ם איסורי ביאה ה טו. וכתב במ"מ שם, שדין זה הוא לשיטת הסוברים שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ושיטת הרמב"ם שאין להחמיר על היולדת יתר על דין הגמרא, ויש חולקין. ומשמע מגמ' שם, שתנין דינו כדג; [48] נידה כא א; שם כג ב; רמב"ם איסורי ביאה י ח. ביחס להגדרת צורת האדם - ראה בגמ' שם, וברמב"ם שם ה"ט; [49] ראה תוספתא בכורות א ה, שאין אדם יולד מכולם, ולא כולם יולדים מאדם; ובנידה כג א, שרק במינו הוא מתקיים; [50] נידה כד א; רמב"ם איסורי ביאה י יא. וראה בשו"ת חכם צבי, סי' עז, ובחזו"א יו"ד סי' קי אות יד; [51] ראב"ד, בעלי הנפש, שער הפרישה; ב"י יו"ד קצד, בדעת הרשב"א; [52] נידה כג ב; רמב"ם איסורי ביאה י יא. ובכס"מ שם, כתב שלשיטת הרמב"ם שטריפה לא יכולה לחיות, אין אמו טמאה לידה בוושט אטום. אך בשו"ת חכם צבי סי' עז, ובערוך לנר, נידה כח, דחו שיטת הכס"מ, עיי"ש. וראה בחזו"א יו"ד סי' קי אות יג; [53] הרב י. זילברשטיין, מתוך שיעוריו לרופאים; [54] נידה כג ב, מחלוקת בהגדרת גוף אטום; רמב"ם איסורי ביאה י יא; [55] נידה כד א. ולא נזכר דין זה ברמב"ם; [56] נידה, שם; רמב"ם איסורי ביאה י יא; טור יו"ד קצד; [57] נידה כד א; רמב"ם איסורי ביאה י יא; [58] נידה כג ב; רמב"ם איסורי ביאה י י; [59] נידה כד ב, וברש"י שם ד"ה שאינו; שם כח א; רמב"ם איסורי ביאה י יא; וראה במ"מ שם, ובחזו"א יו"ד סי' קיח אות א-ב; [60] ערוך, ע' סנדל. וראה נידה כה ב, ורמב"ם איסורי ביאה י יב-יג; [61] נידה כד ב; רמב"ם שם; [62] נידה כד ב; רמב"ם איסורי ביאה י יד. ומתוס' נידה כה ב ד"ה המפלת, משמע שתשב גם לנידה, וראה בחזו"א יו"ד סי' קטו אות ה; [63] מ"מ שם, בשם הרמב"ן והרשב"א; [64] נידה כז א; רמב"ם איסורי ביאה י יד. וראה בכס"מ שם, שכוונת הרמב"ם עד כ"ד יום, עיי"ש; [65] נידה כט א; רמב"ם איסורי ביאה י יט; טושו"ע יו"ד קצד ט. וראה בחזו"א יו"ד סי' קיח אות ב, ד; [66] כריתות ט ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ח. וראה ברמב"ם שם דוגמאות למצבים אלו. וראה פסחים ג א וברש"י שם ד"ה המפלת; [67] חזו"א יו"ד סי' קי אות א; [68] חזו"א שם. ולעניין מצות קבורה נסתפק המג"א סי' תקכו סק"כ; [69] בכורות מז ב; נידה כג ב; רמב"ם בכורים יא יד; טושו"ע יו"ד שה כב-כג. וראה בביאור הגר"א שם סקל"ז; [70] שו"ת ישכיל עבדי, ח"ח חיו"ד סי' לו אות ב; [71] מהרי"ק שורש קמג; רמ"א יו"ד שה כג; [72] שו"ת חיים שאל, ח"ב סי' יז; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קפח; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רצט; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מט; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כו. וראה דברי הגר"ע יוסף, בס' לב אברהם ח"א עמ' יב, שכן המנהג בירושלים; [73] שו"ת חכם צבי סי' קד; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' פג; הגה' יד שאול, יו"ד סי' שה. ובשיטת השאילתות מצינו סתירה לפי הגירסאות שבידינו, שבשאילתא קב כתב שחייב בפדיון הבן, ואילו בשאילתא קעח כתב שפטור, וראה בהעמק שאלה שם; [74] שו"ת דברי חיים חיו"ד סי' קיג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שצז; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' קכז; [75] שו"ת זכר שמחה סי' קמז; וראה עוד בפתחי תשובה יו"ד סי' שה סקכ"ט; שו"ת באר משה ח"ח סי' רנ; [76] ראה שו"ת יביע אומר שם; שו"ת חת"ס שם; שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' כ; שו"ת יד הלוי ח"א סי' קצב; [77] בכורות מו א; רמב"ם נחלות ב י; טושו"ע חו"מ רעז ו; [78] יבמות סה ב; רמב"ם אישות טו יב; טושו"ע אבהע"ז קנד יב. וראה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' רעב. וראה בערוך השולחן אבהע"ז קנד ל בטעם הדבר; [79] ראבי"ה, הובא בהגהות מיימוניות, אישות שם. וראה ברא"ש יבמות שם; [80] שלטי גבורים יבמות שם, בשם ריא"ז; [81] רמב"ן ורשב"א, יבמות שם; [82] שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו סי' סא; [83] שו"ת מהרשד"ם חאבהע"ז סי' קצח; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' קיב; [84] שו"ת ישכיל עבדי, שם; [85] יש"ש יבמות פ"ו סי' מג; קרבן נתנאל, על הרא"ש שם, אות ה. וראה בשו"ת שערי דעה ח"א סי' קכה. וראה באריכות בזר זהב לאו"ה הארוך, כלל ס אות ו, על חזקה בהפלות; [86] יבמות מב ב; טושו"ע אבהע"ז יג א; [87] עצי ארזים, אבהע"ז סי' יג סק"ב. ונימוקו שהרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור השמיטו את ענין המפלת מדין הבחנה; [88] פני משה שם סק"ד; [89] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' לה; שד"ח מערכת המ"ם כלל ריב; [90] נזיר יג א; רמב"ם נזירות א יז; [91] שד"ח מערכת יום הכיפורים, סי' ג סוף אות א; ביאוה"ל סי' תריז סע' ד ד"ה יולדת; כף החיים, או"ח תריז סק"ב; [92] המהרש"ם, דעת תורה תריז סק"ד, והובא גם בשד"ח שם; [93] הגרי"א ספקטור, הובא בקובץ הלכה ורפואה, ד, תשמה, עמ' מט-נ; [94] תוס' נידה מד ב ד"ה איהו. יש אחרונים, שהסבירו את דברי התוס' כפשוטם, שאמנם מותר לכתחילה להפיל עובר - מהר"ץ חיות בהג' נידה שם; ר' שלמה הכהן בס' מלאכת שלמה, נידה שם; יקהיל שלמה או"ח סי' של; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב אות ה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג פ"ב; שם חי"ד סי' ק; ויש שפירשו שיטת התוס', שסבורים כחכמים החולקים על ר' ישמעאל, ואפילו לבן נח אין איסור הריגת עוברים - שו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קלב; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יד, ואין הלכה כן; [95] שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מו; [96] שו"ת חות יאיר סי' לא; היעב"ץ בהגה' נידה שם, ובשו"ת שאילת יעבץ סי' מג; מי נידה להגר"ש קלוגר, על נידה שם; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' קסב; ס' פרי האדמה ח"ב דף קמג עמ' ג; שו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' א; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' כ; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' נט; [97] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט. תשובה זו נתפרסמה ע"י הגר"מ פיינשטיין גם בס' הזכרון למרן הגר"י אברמסקי, תשל"ח, עמ' תסא-תסט, ובהפרדס, ניסן תשל"ח, שנה נב, חוב' ז, עמ' 7. ולכאורה ראיה לדבריו מחי' הריטב"א נידה מד א. וראה מה שכתב על דברים אלו בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ק סק"ב. ויש להעיר, שאף הרא"ש, הובאו דבריו בשיטמ"ק ערכין ז א, נקט הלשון "מותר" להורגו, וראה על כך במאמרו של הרב מ. הרשלר, ס' הזכרון להגר"י אברמסקי, תשל"ח, עמ' שלה ואילך; [98] ר"ן חולין נח א ד"ה ולענין (כ"כ באחיעזר ח"ג סי' סה אות יד); שו"ת חיים ושלום ח"א סי' מ; הגר"ש קלוגער, בתשובה המובאת בשו"ת צלותא דאברהם סי' ס; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סי' פט, וח"ז סוסי' קע; שו"ת בית יהודה חאבהע"ז סי' יד (אך ראה בשד"ח מערכת האלף כלל נב); צדה לדרך על התורה, פר' משפטים; שו"ת אמונת שמואל סי' יד; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב; החפץ חיים בדעת התוס' )הובאו דבריו בשו"ת משפטי עוזיאל חחו"מ סי' מו אות ד. וראה בעניין זה בשו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א אות ה; נשמת אברהם חחו"מ תכה א); שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לו, בדעת הרמב"ם, לפי ההנחה שאין הרמב"ם סובר את הכלל של מי איכא מידי וכו', וכן סוברים בדעת הרמב"ם בעניין כלל זה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' יט; ערוך לנר, סנהדרין נט א ד"ה ליכא; [99] חקרי לב חאו"ח סי' נח; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יד; אוצר המלך לר' צדוק הכהן, דין טומאת מת אות קו; אור שמח, איסורי ביאה ג ב, וכן במשך חכמה, פר' ויקהל; שד"ח מערכת האלף כלל נב; שו"ת דברי יששכר חחו"מ סי' קסח; שו"ת בית יצחק ח"ב חיו"ד סי' קסב; שו"ת בנין דוד סי' מז; מושב זקנים לרבותינו בעלי התוס', שמות, כא כב; שו"ת תורת חסד, חאבהע"ז סי' מב, בדעת הרמב"ם; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת צפנת פענח סי' נט, וכן הגר"י רוזין, נועם, כה, עז-עח; שו"ת אחיעזר, ח"ג סי' סה; שד"ח מערכת אל"ף כלל נב; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; שו"ת משנה הלכות, ח"ט סי' שכח-של. וראה בשד"ח פאת השדה מערכת האלף, כלל נב, ובשיורי הפאה שם כלל יט; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לו, וח"ט סי' נא שער ג - שקיבצו הרבה מהפוסקים החולקים בשאלה, אם איסור ההפלה הוא מדאורייתא או מדרבנן. וביחס לשיטתו של המהרי"ט, קיימת לכאורה סתירה בין תשובתו בח"א סי' צז לסי' צט, ואמנם כמעט כל הפוסקים שדנו בשאלת ההפלה, דנו בסתירה שבתשובות המהרי"ט הנ"ל. להלן רשימה חלקית כנ"ל: פרי האדמה, ביאורים על הרמב"ם, הל' נחלות; שד"ח מערכת האלף, כלל נב; הרב אונטרמן נועם, ו, עמ' א ואילך; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט-ע; תורת היולדת, פ"ס הע' ג, בשם הגרי"ש אלישיב. יש שכתבו להוכיח זיוף בתשובת המהרי"ט, סי' צט - הרב אונטרמן, שם; שו"ת אגרות משה שם. אך ראה מאמרו של הרב ש. היבנר הדרום, כח, עמ' 19, ובס' הרפואה לאור ההלכה, ח"א, תש"מ, עמ' נב ואילך, מה שהשיגו עליהם. ועוד הקשה בס' הרפואה לאור ההלכה עמ' סב, שבעל שיירי כנסת הגדולה, שהיה תלמיד המהרי"ט, הביא בספרו חו"מ סי' תכה תשובת המהרי"ט שבסי' צט, ומי לנו עד נאמן ממנו; [100] זוהר, שמות ג ב; [101] שו"ת המהרי"ט ח"א סי' צז; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' נט; שו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' א; ס' עמוד הימיני סי' לב; [102] ראה שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז; קבא דקושייתא שבסוף שו"ת חלקת יואב קושיא יח. וראה בעמוד הימיני סי' לב; [103] שו"ת חות יאיר סי' לא; שו"ת בית יהודה חאבהע"ז סי' יד; שו"ת דברי יששכר חחו"מ סי' קסח; זכותא דאברהם, הובא בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מו; [104] ראה שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מג; ס' חמדת ישראל, עמ' פח; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז; שו"ת משפטי עוזיאל, שם; [105] רא"ש ור"ן, יומא פב א. וראה בשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קלב; [106] שו"ת בית שלמה, שם; [107] שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חיו"ד סי' פז; שם, חחו"מ סי' לט; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מו. וראה עוד בשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' יט; שו"ת בנין דוד סי' מז; הרב מ. צווייג, נועם, ז, תשכ"ד, עמ' לו ואילך; [108] הרב מ. צווייג, נועם, שם, ובספרו אהל משה ח"ג עמ' מט; הרב מ. הרשלר, ס' הזכרון למרן הגר"י אברמסקי, תשל"ח, עמ' שלה ואילך; [109] הרב מ. צווייג, נועם, שם, ובספרו אהל משה, שם; [110] הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א1). וראיה לדבריו מהתוס' סוטה כו א ד"ה מעוברת; [111] מושב זקנים לרבותינו בעלי התוס', שמות כא כב; עמק הבכא סי' ו-ז; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' נט; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת דברי יששכר חחו"מ סי' קסח; שו"ת מנחת אברהם סי' מב, בשם חידושי הרי"ם; הרב אונטרמן, נועם, ו, עמ' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט-עא; הגרי"ב ז'ולטי, בהסכמתו לס' הרפואה לאור ההלכה, א, תש"מ; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' שכח-של. וטעמם בעיקר על פי דברי התוס' סנהדרין נט א ד"ה ליכא, שהטעם של מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, הוא דין רציחה בנידון דידן, וכן על פי שיטת הרמב"ם, רוצח א ט, בהיתר הצלת האם מדין רודף; [112] הרמב"ן בחי' נידה מד א; הרמ"ה סנהדרין נז ב; שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצה, ובתשובות הרדב"ז מכת"י סי' כב; דרישה אבהע"ז סי' יג אות ד; סמ"ע חו"מ סי' תכה סק"ח (וראה בפמ"ג מ"ז ריש סי' שכח, מה שחלק על הסמ"ע); שו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קלב; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז. וכמובן לכל הדעות שהביאו טעמים אחרים לאיסור ההפלה, או שסבורים שהאיסור הוא מדרבנן, אין הם סוברים עניין רציחה ואביזרייהו דרציחה ביחס להפלה. וראה עוד במאמרו של הרב מ. הרשלר, ספר הזכרון למרן הגר"י אברמסקי, עמ' שלה ואילך; [113] שו"ת בנין דוד סי' מז אות ג; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מו. והוא על פי יבמות סג ב; [114] שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז; [115] מכילתא משפטים פ"ד; ספרא אמור פ"כ ה"א; נידה מד ב; סנהדרין פד ב; רמב"ם רוצח ב ו; תוס' סנהדרין פד ב ד"ה הוה אמינא. וראה רש"י סנהדרין עח ב ד"ה אנפלים; [116] ראה להלן בדין גוי; [117] סמ"ע חו"מ סי' תכה סק"ח; רמב"ן בחי' נידה מד א; רמ"ה סנהדרין נז ב; מאירי שבת קז ב. וראה בשו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט; [118] הרא"ם משפטים כא כב. וראה על שיטתו זו של הרא"ם בגור אריה להמהר"ל מפראג שם; אמרי בינה הל' שבת סי' לא. וראה עוד בשו"ת נובי"ת שם; [119] מושב זקנים על התורה, משפטים כא כב; [120] חזקוני, שמות כא כב; הריב"א על התורה שם; [121] המהר"ל בגור אריה, שמות כא כב. ואמנם הרבה מהראשונים סבורים שעובר קודם שיצא לאויר העולם לאו נפש הוא - רש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא; מאירי, שבת קז ב, סנהדרין עב ב; רמ"ה, יד רמה, סנהדרין נז א, עב ב; רמב"ן וריטב"א בחידושיהם לנידה מד ב, וכן הרמב"ן בתורת האדם, ענין הסכנה; ס' האשכול הל' מילה סי' לו; רלב"ג עה"ת שמות כא כב; סמ"ע חו"מ סי' תכה סק"ח. אמנם יש שכתבו שעובר הוא ספק נפש - רא"ש, הובא בשטמ"ק ערכין ז א, אות ה; חי' האגודה על ערכין סי' ו. ולעומתם שיטת הרמב"ם היא, שעובר הוא נפש, ראה להלן. וראה שו"ת הרדב"ז מכתב יד סי' כב. וראה עוד ביחס לשאלה אם עובר הוא נפש או לא, בתוס' סנהדרין פד ב ד"ה הוה אמינא, וברש"ש שם; שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט; נחל אשכול הל' מילה סי' לו אות ד; מנ"ח מ' רצו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ק; שם חט"ו סי' יג בשולי התשובה; שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' רפא; אנציקלופדיה תלמודית, ע' אדם; [122] פנים יפות עה"ת שמות א יז; זכותא דאברהם, דרשה לשבת הגדול שנת תקפז דל"א, הובא בס' הרפואה לאור ההלכה, א, תש"מ, עמ' פא; משך חכמה, שמות לה ב; הגרי"ב ז'ולטי, בהסכמתו לס' הרפואה לאור ההלכה, א, תש"מ; [123] ס' חמדת ישראל עמ' פח; הרפואה לאור ההלכה, א, תש"מ עמ' פב ואילך. וראה ס' מקורי הרמב"ם להרש"ש עמ' 45, שו"ת דובב מישרים ח"א סי' כ, ושו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א, שלא סוברים כן. וברור שלשיטות הסבורים, שאיסור ההפלה איננו מדין רציחה כלל, וקל-וחומר לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מדרבנן, שאין כלל חיוב מיתה בידי שמים; [124] משנה אהלות ז ו; רמב"ם רוצח א ט; [125] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; [126] שו"ת כח שור סי' כ; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' עב אות ג; שו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קלב; שו"ת מנחת אברהם סי' מב; [127] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצג; [128] בשם החזו"א, הובא בשו"ת שבט הלוי שם. דין זה לכאורה צ"ע, שכן בפקוח נפש אין הולכים אחר הרוב וחוששים אף למיעוט, ק"ו במקרה שהרוב סבורים שהוא פקוח נפש, שיש לילך כדעתם; [129] פחד יצחק, ע' נפלים (וראה בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א5) ממה שהביא להקשות בשם הגרש"ז אויערבאך); שו"ת כח שור סי' כ. ולכאורה משמע כך גם בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט, עיי"ש; [130] שו"ת בית שלמה, חחו"מ סי' קלב; שו"ת פרי השדה ח"ד סי' נ; שו"ת בנין דוד סי' מז; שו"ת אבני צדק חחו"מ סי' יט; שו"ת צור יעקב סי' קמא; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' נט; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יט; שו"ת לבושי מרדכי ח"ב חיו"ד סי' מז; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; שו"ת קנה בשם חחו"מ סי' קכז, והביא שם שהסכים לכך גם הגרי"י ווייס; [131] שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ח; שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' סט; תפארת ישראל, אהלות ז ו אות י; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת בית יצחק ח"ב חיו"ד סי' קסב; [132] תוס' רעק"א על המשנה אהלות ז ו; שו"ת מחנה אברהם סי' ו; [133] שו"ת מחנה חיים ח"ב חחו"מ סי' נ; שו"ת בכורי יעקב סי' ו; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א. וראה במאירי סנהדרין עב ב; [134] שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' כב; שו"ת בכורי יעקב סי' ו; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מו; [135] שאילת ישורון, ח"א סי' לט; תורת היולדת, פ"ס שאלה ב, ובשם הגרי"ש אלישיב על פי שיטת המהרי"ט; [136] הרח"פ שיינברג, הובא ו דבריו בס' תורת היולדת, שם, וכן הסיק שם משיטת השו"ת אגרות משה; [137] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א13); [138] שו"ת מנחת אברהם סי' מב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יט; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' עב אות ג; שו"ת קנה בשם, חחו"מ סי' קכז. ועיי"ש שהסכים עמו הגרי"י ווייס; [139] שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חיו"ד סי' פז; [140] שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז; שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' יד; [141] תורת היולדת פ"ס שאלה ד; [142] שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ח סי' נז; [143] נשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א11); [144] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא, בסכום אות יז; הרב י. זילברשטיין, בשבילי הרפואה, ז, תשמ"ה, עמ' צט-קו; [145] רש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא; [146] חזו"א על הרמב"ם, רוצח א ט; [147] רמב"ם רוצח א ט; סמ"ג הל' רציחה ל"ת קסד; רבנו בחיי דברים כב כו. והנה הרמב"ם שם הוסיף: "ואם משהוציא [העובר] ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם". כמעט כל הפוסקים שדנו בענייני הפלה ניסו ליישב את הסבר הרמב"ם, שלכאורה סותר את דברי הגמ' סנהדרין עב ב, וכן סותר את הסברו-עצמו מרישא לסיפא. להלן רשימה חלקית של פוסקים ומפרשים, שדנו ישירות בהסבר שיטת הרמב"ם: תוס' הגרעק"א משנה אהלות ז ו; שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט; שו"ת חות יאיר סי' לא; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; מנ"ח מ' רצו; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' עב; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' קסב; שו"ת דברי יששכר סי' קסח; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב; שו"ת לבושי מרדכי חחו"מ סי' לט; שו"ת משפטי עוזיאל חחו"מ ח"ג סי' מז; שו"ת זרע אמת חיו"ד ח"ב סי' קטז; פמ"ג או"ח שכח במ"ז סק"ב; חידושי הגאון רבנו חיים הלוי על הרמב"ם; חידושי אבן האזל, על הרמב"ם שם; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז; שבט מיהודה, עמ' כו ואילך; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א אות ה; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ק אות ב; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף ב; שם, חחו"מ ח"ב סי' סט; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצג; [148] שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יט; [149] שו"ת כח שור סי' כ; [150] שו"ת פרי הארץ חיו"ד סי' ב; שו"ת לבושי מרדכי חחו"מ סי' לט; [151] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 209-205; [152] נשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א10), והסכימו עמו הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט; [153] ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח פ"א אות ח; שם ח"ט סי' נא סוף שער ג; שם חי"ג סי' קב. וראה עוד בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צט; שו"ת רב פעלים ח"א חאבהע"ז סי' ד; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מג; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; [154] בתורת היולדת פ"ס הע' ג, הביא בשם החזו"א שהורה לאסור, וכן כתב שם, בשם הרח"פ שיינברג, וכן הסיק שם משיטת שו"ת אגרות משה; שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' שפו; [155] שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב אות לב; שו"ת צור יעקב סי' קמא; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מו, וראה השגתו של הגרש"ז אויערבאך על דבריו, הובא בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א8). ובס' תורת היולדת שם, כתב בשם הגרי"ש אלישיב, שעל פי שיטת המהרי"ט יוצא, שמותר להפיל כדי להציל מסכנת איבר של אשה. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; [156] שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מג, וכתב דאפשר שיש מצווה נמי בזה; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג חחו"מ סי' מז, אבל רק להוריו ולא לאדם אחר, בין יהודי ובין אינו יהודי, וראה השגתו של הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א20); שערים המצויינים בהלכה סי' קפד סק"ז. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז, סי' מט אות יב; [157] שו"ת חות יאיר סי' לא; ישועות מלכו, על הרמב"ם, שבת פ"ב; הגרי"א הרצוג, קול תורה, שנה י, תשט"ז חוב' ז-ח; הרב אונטרמן נועם, ו, עמ' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; שו"ת משנה הלכות ח"י סי' שג. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג פ"ג. ואגב, יש לציין, שבשבועת אסף הרופא נקבע בפירוש: "ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל"; [158] שו"ת רב פעלים ח"א חאבהע"ז סי' ד; [159] הרב י.א. הרצוג, קול תורה, שנה י, ניסן תשט"ז, עמ' א-ג; [160] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצה; [161] הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם, חחו"מ סי' תכה (א20); [162] שו"ת בית יהודה חאבהע"ז סי' יד; [163] שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; [164] שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח; [165] ראה א. שטינברג, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 107 ואילך; [166] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עא; [167] שו"ת ישכיל עבדי, ח"ו חאבהע"ז סי' פה; [168] שו"ת אגרות משה, שם. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' רח; [169] הרב ש. גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 26. וכן שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך; [170] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קב; שם, חי"ד סי' כז אות ז וסי' ק, וכן בהסכמתו של הרב וולדינברג לספר "הלכות רופאים ורפואה", והתיר ההפלה עד שבעה חדשי הריון; שו"ת לב אריה ח"ב סי' לב; [171] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ ס"ק תכה (א15); שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' רלג; שם ח"ו סי' יד; שם ח"ט סי' שכח-של; [172] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' קא-קב נוטה להיתר, אלא שתלה במצב הנפשי של ההורים, ובחט"ו סי' מג אות ד, משמע שמתיר, על פי שיטתו ואפילו עד ז' חדשים; [173] הרב ש. גורן, מאורות, ב, תש"מ, עמ' 27-26; הרב י.י. פרנקל, מאורות, ב, תש"מ עמ' 55; [174] הרב י. זילברשטיין, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חחו"מ סי' תכה (א19); [175] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג; עמוד הימיני, סי' לב; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז, שהתיר קודם ארבעים יום; [176] שבט מיהודה, עמ' שמד-שעו, וכן הרב אונטרמן, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; שו"ת קנה בשם חחו"מ סי' קכו; [177] שו"ת עמוד הימיני, סי' לב; [178] שו"ת אהל משה ח"ג סי' טו; [179] א. שטינברג, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 107 ואילך; נשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א21); [180] הרב י. זילברשטיין, חוב' אסיא, מה-מו, טבת תשמ"ט, עמ' 68-62; [181] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א21);  הרב ח.ד. הלוי, אסיא, חוב' מז-מח, כסלו תש"ן, עמ' 17-14; הרב י. זילברשטיין, שם. וטעמו שללא פעולה זו כולם ימותו, ואם כן הם בגדר גברא קטילא, ועיי"ש עוד נימוקים. וראה שם שנסתפק בשאלה כמה עוברים להמית, והשאיר זאת להחלטה רפואית, וכן כתב הרב ח.ד. הלוי, אסיא שם. אכן גם מבחינה רפואית טרם הוכרעה השאלה מהו המספר האופטימלי של עוברים; [182] הרב מ. אליהו, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 272 ואילך; [183] שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' קע; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג; שו"ת שבות יעקב סי' ה-ו; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; [184] הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א6), שכן בדין רודף מותר להורגו גם בספק סכנה; [185] שו"ת יביע אומר, שם; [186] שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג חחו"מ סי' מו; [187] מנ"ח מ' רצו; מלוא הרועים, סנהדרין נז ב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יט; שו"ת שאילת ישורון ח"א סי' לט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג. והטעם: כי הגוי מצווה יותר על איסור הפלה. ואם עדיף שתיעשה על ידי רופאה מאשר על ידי רופא, ראה בשו"ת ציץ אליעזר שם, שאין הדבר מוכרע; [188] הרב ג. א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קמח-קנד; [189] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצג; [190] שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צט; שו"ת מקור חיים סי' טו; שו"ת דברי יששכר חחו"מ סי' קסח; שו"ת אריה דבי עילאי חיו"ד סי' יט. ובכנסת הגדולה טור חו"מ סי' תכה אות ו, אסר מדין לפני עיוור; [191] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ח. וראה שם שכתב, שבעצם אין חשש איבה, כשיאמר שהוא אינו רוצה לסייע בדבר שהוא רציחת נפש; שו"ת לב אריה ח"ב סי' לב; [192] א.ס. אברהם, המעין, טבת, תשמ"ח, עמ' 53-48; הנ"ל, אסיא, חוב' מז-מח, כסלו תש"ן, עמ' 50-40; הנ"ל, שם, חוב' מט-נ, תמוז תש"ן, עמ' 67-62. וראה שם, שהביא דעות הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, שאמנם חייב להימנע מההרדמה, גם אם עלול להפסיד פרנסתו עקב כך, אך הביא דעת הגרא"י וולדינברג, שאין המרדים מחוייב להפסיד כל ממונו ופרנסתו, כדי לא לעבור על איסור לפני עיוור וכו' ועל איסור מסייע, עיי"ש; הרב א. נבנצאל, והרב י.י. נויבירט, אסיא, חוב' מט-נ, תמוז תש"ן, עמ' 170-169; [193] א.ס. אברהם, שם; [194] הגרש"ז אויערבך, הובא במאמרו של א.ס. אברהם, המעין, טבת, תשמ"ח, עמ' 53-48; [195] הגרש"ז אויערבאך, הגרי"ש אלישיב, והגרא"י וולדינברג, הובאו דבריהם במאמרו של א.ס. אברהם, אסיא, חוב' מט-נ, תמוז תש"ן, עמ' 67-62. ונימוקיהם: הדבר ספק אם תתבצע ההפלה, ואין כאן סיוע בשעת מעשה האיסור; [196] מנ"ח מ' רצו; הרב אונטרמן, נועם ח"ו, תשכג עמ' א-יא; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; [197] יבמות סט ב. וראה בנידה ל א, שהמפלת עד ארבעים יום אינה חוששת לוולד, שלא נגמר יצירתו עד שיכלו ארבעים יום - רש"י שם. וכן נפסק להלכה ברמב"ם תרומות ח ג, ובאיסורי ביאה י א. וראה בש"ך חו"מ רי סק"ב, ובמ"ב סי' תריז בשעה"צ סק"א. אך ראה בפרקי משה להרמב"ם מאמר טז, שכתב "שהזמן אשר יושלם בו יצירת העובר שלושים וחמישה יום, או ארבעים וחמישה יום", וצ"ע; [198] שו"ת חות יאיר סי' לא; שו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קלב; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב אות לג; חמדת ישראל, עמ' פח; שרידי אש ח"ג סי' קכז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח פ"א אות ח. וכן נוטה לכך באחיעזר ח"ג סוסי' סה; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' נט; שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' יד; [199] שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' פה; שם, ח"ח סי' נז; הרב אונטרמן נועם, ו, תשכ"ג, עמ' א ואילך; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; [200] נידה ח ב; [201] שו"ת פרי השדה ח"ד סי' נ אות ה; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; [202] שו"ת חות יאיר סי' לא; [203] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קב; [204] שו"ת אגרות משה, שם; [205] ערכין ז א; רמב"ם סנהדרין יב ד; [206] כך היא הגירסה במשנה אהלות ז ו; תוספתא יבמות ט ה; בבלי יבמות עב ב; ירושלמי שבת יד ד; ירושלמי ע"ז ב ב; תוס' סנהדרין נט א ד"ה ליכא; ר"ש ורא"ש אהלות ז ו; [207] כך היא הגירסה ברמב"ם רוצח א ט; שו"ע יו"ד קצד י. וראה שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ח; שו"ת מלמד להועיל ח"ג סי' פט. ובירושלמי סנהדרין ח ט, הגירסה משיצא ראשו ורובו; [208] אהלות ז ו; רמב"ם רוצח א ט; סמ"ג מצוות ל"ת קסד; [209] הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה אות ב; [210] אם הגירסה היא פדחתו או רוב פדחתו היא מחלוקת הראשונים - ר"ש ורא"ש אהלות, שם; רמב"ם איסורי ביאה י ו; ב"י וב"ח, יו"ד סוסי' קצד; [211] רש"י נידה כח א ד"ה מסורס; טור יו"ד קצד; רע"ב אהלות ז ו; פ"ת חו"מ סי' תכה סק"ב; [212] שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ח; פרי האדמה, הל' נחלות א יג; [213] שו"ת בית יהודה ח"א חאבהע"ז סי' יד; שו"ת חות יאיר סי' לא; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט סי' נא שער ג; שם חי"ד סי' קא אות ג; [214] שו"ת שאילת ישורון, ח"א סי' לט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג; שם, חי"ד סי' קא אות ד; [215] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' נט; [216] שמות כא כב-כג; ב"ק מח ב; רמב"ם חובל ומזיק ד א; טושו"ע חו"מ תכג א. וראה שם כיצד משערים את חמשת תשלומי הנזק; [217] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ט, תשמ"ח, עמ' 62-50; תורת היולדת, מהדו"ב, פנ"ח, הע' ו; [218] ב"ק מג א. וראה בשיטמ"ק שם, וביש"ש ב"ק פ"ה סי' יז; [219] ירושלמי ב"ק ה ה. ואם אינו ראוי להיות בעל לאשה זו על ידי קידושין - ראה מנ"ח מ' מט; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דמי ולדות, עמ' תקצג-ד; [220] ב"ק מט א; רמב"ם חובל ומזיק ד ב; טושו"ע חו"מ תכג א. וראה שם כיצד משערים דמי שבח וולדות; [221] תרגום יונתן ופירוש הרמב"ן עה"ת שמות כא כב; [222] מכילתא עה"פ שמות כא כב; ירושלמי ב"ק ה ה; [223] ב"ק מט א, ובפירש"י שם ד"ה שיחמא; [224] הרא"ה, הובא בשטמ"ק ב"ק שם; המאירי ב"ק שם; יש"ש ב"ק פ"ה סי' יד; [225] רי"ף, רא"ש ורמב"ם לא הזכירו דין זה. וראה בשלטי גבורים, ב"ק מט א; מלבי"ם על המכילתא שמות כא כב; [226] ראה: הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ט, תשמ"ח, עמ' 62-50; [227] ראה סיכום השיטות במאמרו של הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, שם; [228] תורת היולדת, מהדו"ב, פנ"ח, הע' ו, על פי הרמב"ם חובל ומזיק ד א; [229] הרפואה לאור ההלכה, א, תש"מ, עמ' קכ; [230] וראה באור שמח, מילואים לפ"ד מחובל ומזיק ה"ב; [231] ראה סיכום השיטות במאמרו של הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ט, תשמ"ח, עמ' 62-50; [232] הרב יעקובוביץ, הפרדס תשט"ז, חוב' ז סי' נ; [233] תורת היולדת, מהדו"ב, פנ"ח, הע' ו, עפ"י שו"ע חו"מ תכג; [234] תורת היולדת, שם; [235] ב"ק מב ב; רמב"ם חובל ומזיק ד ב; טושו"ע חו"מ תכג א; [236] רמב"ם חובל ומזיק ד ב; סמ"ג עשין ע; טושו"ע חו"מ תכג א, וראה בסמ"ע שם סק"ה בטעם הדבר; [237] ראב"ד, חובל ומזיק ד ב; תוס' ב"ק מט א ד"ה אטו; מאירי ב"ק שם; רא"ש ב"ק מט א; רמ"א שם. וראה במ"מ שם, ובסמ"ע שם סק"ו; [238] רמב"ם חובל ומזיק ד ה; טושו"ע חו"מ תכג ד; [239] רמב"ם חובל ומזיק ד ו; טושו"ע חו"מ תכג ד; משך חכמה דברים כב יט; [240] ראב"ד שם; רמ"א שם. וראה במ"מ ובסמ"ע שם; [241] תוספתא גיטין ג יג; [242] תוספתא ב"ק ו ו. ותמוה מדוע לא נפסק דין זה בפוסקים; [243] שו"ת הרדב"ז מכתב יד, חאו"ח סי' כב, הובא בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קב סוף אות ה; [244] הרב י. גליקמן, נועם, כ, תשל"ח, עמ' קעא; [245] ברכות לב ב; רמב"ם תפילה טו ג; טושו"ע או"ח קכח לה; [246] פמ"ג או"ח מ"ז שכח סק"א. וראה עוד במנ"ח מוסך השבת, מלאכת הקוצר; [247] שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצה; המאירי שבת קז ב, בשם גדולי הדורות; [248] שו"ת חושן האפוד סי' מג; [249] סנהדרין נז ב; בראשית רבה לד ו; רמב"ם מלכים ט ד. בגדר החיוב המיוחד של גוי ראה מנ"ח מ' רצו; שו"ת כח שור סי' כ; תו"ש בראשית פל"ח סוף אות צו; [250] שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צז, צט; שו"ת מקור חיים סי' טו; שו"ת דברי יששכר חחו"מ סי' קסח; כנסת הגדולה טור חו"מ תכה אות ו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג פ"א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ח; שו"ת לב אריה ח"ב סי' לב; [251] שו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קלב; שו"ת אחיעזר ח"ג סוסי' סה; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב אות לג; הרב אונטרמן, נועם ו', עמ' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט; [252] שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יט, על פי תוס' סנהדרין נט א ד"ה ליכא. וראה הסברו של הגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכה (א23); [253] מנ"ח מ' רצו; [254] שו"ת מנחת אברהם סי' מב.